שיר עצוב

היה ראוי שהבית האחרון יהיה אופטימי

 

אני חולקת עלייך.
בעיקר בגלל שנדמה לי שכתיבה היא משהו מאוד אישי ואינטימי. מישהי פעם אמרה לי שצריך לכתוב כאילו אף אחד לא קורא אותך, כי כתיבה היא משהו ששייך לך, שמביע אותך, ואת מה שאתה מרגיש, חושב, חווה, למרות שאתה מפרסם את זה אח"כ ואנשים אחרים קוראים.
אז מעט צרם לי שהשתמשת במילה "ראוי" כי, הוא כתב את זה, ונדמה לי שמה הוא שכתב, זה מה שראוי וזהו.
אפשר להביע את דעתך, אבל לא להפוך את הדעה הזאת למשהו מאוד מוחשי ומציאותי, כאילו זה מה שראוי שיהיה ותו לא. ואתה נהגת לא נכון שלא עשית כך..



לפחות זה מה שהשתמע מדברייך ותקן אותי אם אני טועה.

נחלקו חכמים. בית שמאי אומרים: מזמורי תהלים דוד כנגד עצמו אמרן. בית הלל אומרים: דוד כנגד
ציבור אמרן. אדם יכול לכתוב כנגד עצמו אם הוא נביא או משורר הכותב מתוך רוח הקודש. אחרת, טוב יעשה אם ינהג בענוה כבית הלל.

לכתוב כאלו אף אחד לא קורא אותך, זה פתגם מערבי. האישיות, האינטימיות, ההפרזה בחשיבות הרגשות, אלה מדרכי יפת. בלשון הקודש, לא הכל לגיטימי, ויש אחריות כלפי הכלל בכתיבה ובקריאה.
אמנם התרחקנו מקדושת הלשון, ויש מקום לתת לכל להתבטא, אבל ברגע שמוציאים דברים לאור,צריכים לדעת שיש לכותב אחריות על הדברים, ותפקיד הביקורת לתקנו.

אתה כותב די משכנע, ובכ"ז, נראה לי שיצירה של אדם, שייכת לאדם, והוא יכול מלכתחילה להתחשב ברגשות הכלל, אבל בסופו של דבר, יצירה כן באה ממקום אישי, יותר מהעולם הרגשי - פנימי של אדם, מרבדים יותר עמוקים, ואני חושבת שלכתוב כאילו אף אחד לא קורא אותך, זה לא פתגם מערבי בכלל. כשאתה כותב ומתפלל אז תן לעצמך להיות- פשוט מאוד, תהיה אתה. גם בתפילה, וגם כשאתה כותב, תכתוב את עצמך. אתה לא צריך להיות במקום מסוים לא אתה, או לשנות מחשבות או רגשות רק בגלל שאתה רוצה שהקוראים של היצירה, לא יתפסו אותה ואותך,באופן שלילי.

בקיצור, אני מאוד חולקת עלייך. אבל נדמה לי שזה לא המקום לדון על כך.

את צודקת שאדם צריך להיות נאמן לעצמו. ויותר מכך, עליו להיות נאמן לבוראו.רק רמזתי שכדי שאדם יכתוב מתוך צור נשמתו, עליו לתקן קודם את מידותיו, ורק כאשר הוא דבק בהשם יתברך באמת ובתמים כתיבתו תהיה מעצמו ללא פניות.שנזכה.....

אתה זה שיונדב הי"ד הקדיש לו כמה שירים?

 

כואב כואב. עדיין. כל כך כל כך כואב.

אתה כותב טוב.

 

אני..

בס"ד

לסיפור הזה לא היה סוף טוב.

לכן אין שום סיבה שיהיה לשיר שנכתב עליו סוף טוב\אופטימי.

אם מישהו יאמר לך שהיה פה נס תגיד לו בשמי שלא היה פה שום נס

אולי היה לאנשים בודדים אבל לומר למשל שהיה נס בזה שהוא לא נכנס לבית מדרש

זה כמו לומר שנס שהוא לא בא עם פצצת אטום... אני לא ראיתי פה שום נס...

לאני..- אני אכן אליפלט אני ויונדב היינו חברים די טובים ואם יש מישהו שאני יכול לומר לו

צר לי עליך אחי זה הוא.

לילה טוב (עד כמה שיכול להיות)

ברור לי שיש לך רגשות עזים והצער שעברת עמוק. אבל הסיום של השיר: במצולות שיכחה עמוקות, האם זה מה שחברך היה רוצה שתכתב?
שבת שלום!

אם חבר שלו אחר או אפילו יונדב בעצמו היה רוצה שיכתב משהו אחר - זה לא אומר שזה מה שהוא צריך לכתוב.
אדם כותב את הרגשתו, השקפתו ומשרטט את צורת חייו והלך נפשו ונשמתו. לא את זה ש"ההוא האחר" רצה שיכתב.
אחרת זה לא אמיתי.

אמר כבר רנ"ק לפני כמאה וחמישים שנה שאם אדם כותב משהו, שיגנוז אותו במגירה למשך עשר שנים, ואח"כ אם הוא עדיין חושב שזה טוב, יוציאו לאור. ככה יהודים היו כותבים פעם. לא כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים שהוא אמיתי הוא אכן אמיתי. גם בכתיבה יש ערלה, בוסר, עלים, פרחים,
ודרושה מלאכה רבה עד שמגיעים לפירות שהם אמנם
הלך הנשמה.

להוציא ולהביע את אשר על ליבי.. :-)
אני חושבת שאני לא היחידה. כי עצם זה שאדם מביע ומעלה על הכתב את מה שמתחולל לו בפנים - זה התקדמות. אין בעיה בכתיבה כזאת כל עוד היא לא פוגעת באחרים ולא מורידה אותם מבחינה מוסרית, רוחנית או לא יודעת מה.
אני מסכימה איתך ששיר טוב הוא זה שנשאר אותו דבר ממרחק של שנים. אבל מה לעשות - אנשים כותבים את מה שיש להם ולאו דווקא כדי שיהיו מקצוענים.
אני חושבת שזה תחילת הדרך של ההוצאה לפועל של הכוחות הגנוזים בכל אדם.
כדי להגיע בסולם לשלב העשירי מתחילים קודם כל מהשלב הראשון..

הבעיה שבדורות האחרונים כמעט כולם נשארים בשלב הראשון או השני, גם לאחר שנים רבות של כתיבה.
כלומר, כותבים בעיקר מתוך הנפש ולא מצליחים להתעלות לכתיבה מתוך הרוח והנשמה. זו הבעיה של התקופה המודרנית. יש הרבה קולות אישיים, אבל כמעט כולם קטנים. כמובן שרחקנו מהאחדות שאיפיינה את העולם הישן, אבל הנשמות שהקב"ה ברא יצר ועשה בנו משתוקקות לשוב לאותה אחדות נפלאה.

קול אחד קטן ואישי הוא חלק מקבוצה שלימה. הוא חלק מאחדות עמ"י. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" כשכל אחד יוציא ויבטא את מה שמתחולל שנשמתו פנימה, ישרטט את יצירתו האישית, היחידה, בין אם זה השתוקקות לאלוקים ובין אם זה עצב על חבר שנרצח זה חלק מנשמתו, מאורו הפרטי. כשכל אחד ידע ויבטא את אותו אור קטן פנימי שלו, אותו אור נשמתי, כשהוא ישתכלל, כשהוא יזרום יותר בביטוייו ובשרטוטי נפשו הוא יעלה ויתאחד, יהיה מסוגל להתאחד עם כל האורות האחרים. אורות עמ"י בכללותם.
גם הדברים הפשוטים לכאורה, העצובים או הלא מושלמים שלנו מעלים ומאחדים אותנו כעם וכפרט למעלות גבוהות יותר מאלו שהיינו בהן. משפיעות על כל סביסותנו ולאו דווקא מראות את הבעייתיות והקליפות שבהן. ואפילו אם הן מראות את הקליפות - יש בהן כח לעורר תשוקה לשלימות, לאחר, לנעלה יותר.
זו דעתי. שנזכה! בע"ה.

שתזכי שיהיו גם טובים!

אני בכלל לא אמור להיות עצוב,לא? כי הרי עכשיו הכי טוב לו שאפשר... שהרי אפ' צדיקים גמורים לא עומדים במקומו, ואפ' יש דיון בהלכה האם צריך לומר קדיש על מי שנהרג על קידוש ה'(כך אמר הרב ארלה הראל). כך שמבחינת חברי אני אמור לשמוח ולרקוד אבל זו בדיוק הנקודה: אנחנו לא אבלים על ההרוגים, עכשיו טוב להם בצורה שאנחנו לא יכולים לדמיין,אנו אבלים על עצמינו על מה שהפסדנו ועל מה שנפסיד על החסרון שעכשיו דופק על פתחינו ועל אלו שאהבנו ועכשיו נאהב רק בזכרון... ולכן אני כותב את החיסרון הנורא שאני מרגיש את אבדן אחד היקרים לי מכל... מה שייך פה סוף אופטימי?
שגם אני אמות על קידוש ה'?(אולי? למה לא?)
סליחה אם אני מעיק אבל פשוט הוא היה(ומוזר לכתוב היה, תאמין לי) אחד החברים הכי אמייתים שהיה לי מעודי...
שבת שלום

שתזכה לחיים ארוכים וטובים. ושזכרון חברך הטוב ילווה אותך כל חייך ויחזק אותך.

כתבת דברים אמיתיים ונכונים.

אני..

התחברתי מאוד מה שכתבת. ריגשת אותי. ושה' ישלח מזור לפצעייך...