יצירות של דמוסתנס | יצירות ש-דמוסתנס אהב

את זוכרת
איך תמיד החול החפון היה חומק מבין החרכים?
כן, אותם חריצים דקים שהיו כמו קווים שאטמת מול עייניך
כשלא רצית להביט בי,
וכשרצית, ולא רצית שאדע.
אני לא שואל, אבל ודאי לא שכחת,
מרכבות האצילים היו משוטטות ברחובות
מפזרות פרחים וגרגירי זהב לאביונים.
ואת, שלא כמו אותם בורים אומללים, לא רכנת ללקט.
רק היית מסתובבת מעבר לפינה ובוכה שיש מי שמנקה את הרחובות,

זכרתי אותו אחת ושנית,
כשרגליו היחפות נגעו-לא נגעו ברצפת השיש הקר
ורוח בוקרו הבריקה שיריו בנושפה על שפתיו רוח חיים.
ואני גם כאבתי סערות חורפיו ומשא עול שלגים
בנשאי על כפי את גופו הצנום במסע לאופק עתיד-יום יבוא.

ושנית, בנוחו לרגלי, באדום וכחול ולבן וירוק,
כשרוח לילי קוננה בבכייה על פניו השלוות
וכאב סערות עולמים הכה בכתפי השוחות,
עת ידי הקמוטה תלטף את שמלת השיש הקר

בס"ד
נכתבתי בדם אל עפרות משעוליךָ
נצבעתי כאב לוטף אודם שקיעות
ועט חורפים קְפוּא זעמךָ
לועט דיו לילותי, אובך שחורות
למה עמקו צעדיך אבי
יום קֶצֶף, ונשאת תשליך תהומות
ראה, הן רוח צפון הרעיד להבי
ניקר עינַי ובשרִי ופיזר עצמות
אדון, באתמול לא אביתי נַחֵם
והיום ארחץ באזוב עַבַרִי וְאֶטְהַר
שָמַיי ימלאו בני יונה - אָשַלְחֵם
ולמחר אלוקי, אעלה על מוקד, אֶתְפָּאַר

בס"ד
מה זאת לצחוקך אחות
כי נפלתי דום לעפר יפחתך
מזרחך עוד ילבין בָאבק נְכוֹחוֹת
אך שארית ירחי תלטף צערך

היי לי שער, נעול, לא חתום
אל שת את ליבך לנהמת ישימון
פנייך יעוטרו בגיל עת יקום
ארי הַדָרים ממבצר אחרון

לא שחוק לא בכות, דומי וחילי
אל תעלזי ליום לא קופד באתמול
פן שנית לא יזריח שחר לילי
ודמעות אם עגומה יפלו אל החול

בס"ד
ומה אם ביער הרוח נשבה
משירה עלעליך אחד לאחד
ונושבת שנית, קולפת עורך
לפתיתי אביבים יתומים

ואם זו הרוח עברה בפני
וגזלה במעופה פניני דמעותי
ופרעה שערי, וצעקתי
הרוח חדלי! והיא צחקה
וקרעה את בִגדי

לחדול ולימוג, להתמוסס לתוכה
לסעור איתה שוב
ולבכות לחיקה
כאשר למרומים תפזר עשנך

בס"ד
לזכרו של יונדב הירשפלד הי"ד
חופי שוממים
אין ספינה
לא יונף גם הדגל
רק אודים עשנים
זכרונות מתנפצים
אל המזח
פלגו ספינותינו,אחי
ואני נותרתי לבד
ועיני כלות
מצועפות בדמעות
רסס הניתז מהים
לא שמחה ולא צחוק
לא דמע לא בכי
רק אבדן לבבי
במצולות שיכחה עמוקות

בס"ד
כשנר נדלק בחלונך
היום גווע
בארוג דמעות האש
אט אט הלילה מטפטף.

ובחצות ככלות הקסם
תתפרי גלימת זהב
בידך המיובלת חלומות
תקווׂת עבר נכסף.

ובפצוע שחר
לימוג בתלתלי עשן
בדל הנר חיוור
כלובן עפרך.

בס"ד
שלום לך אם
עוד היום לנופף
עת להטו שמיים
תמרות אש ועשן

שבעה מזבחות כבר בנית
ולא רפו הידיים
בן ועוד בן
עולים לשמיים

ואף אם תקמוט החמה בפנייך
והשלג ילבין שערך
אף ישירו שלום לך על חורבותייך
זיכרון עקידה אם אשכחך

וסערת ונוחמת
הנה שבנו אלייך
בכרוע ברכיים לישק רגבייך
ילחשו השפתיים
שלום לך אם אהובה.

בס"ד
נכתב לחתונה של מדריך שלי.
מאז עוד צָפיתי
בליל ירח נטול כוכבים
הרגשת חיסרון

מקדם אספתי
נצנוצי כוכבייךְ
אגן סהרךְ הנעלם
באופק אין סופי

ארבעים נצחים
טרם הקצתי
קבוע באותיות של זהב
שמךְ על יד שמי
בחורבות ירושלים

וכל הנהרות זורמים אל הים
(זה דרך העולם)
ואחרי הלילה בא היום
אין חדש תחת שמש
גם לא כוכב
אך יתכן

בס"ד
פרולוג

האדמה רעדה תחת רגליו, טיח מתפורר נפל מהתקרה,צעדיו הארוכים השתדלו לגמוא את המרחק שנותר עד לחדר ההסבה במהירות, בחוץ ירד גשם כבד מעורב ברסיסי ברד.החורף הקדים השנה, הוא חשב, מאפיל על הלהבה של הקיץ במן אפרוריות מעיקה, כאילו רצה לבשר את שעתיד להתרחש.הגשם לא הפסיק וכך גם הוא לא הפסיק ללכת,הוא היה חייב להגיע ודבר לא יעצור אותו, אבל ראשית עליו להגיע לחדר ההסבה , האדמה רעדה שוב ,

בס"ד

בירושלים של מטה כמו בשל מעלה
יש מלאכים.
בירושלים של מעלה כמו בשל מטה
מתהלכים אנשים.

מירושלים של מעלה אנוכי,
בה הוויות אביי ורבא מתנגנות.
מלאכים מתהלכים בין שמות ודמויות,
זוהרים טהורים,
וכל כולם עוטי הוד והדרת פנים.
בירושלים של מעלה בנוי המקדש,
ועל המערכה כהן גדול עומד קדוש ומקודש,
מעלה עולות ושלמים, ריח ניחוחים, לאדון האדונים.

ואני

ילדי הקט הנאהב,
כקצף הגלים הלבן
שנבלע לו בֶּחול הַזהב
נעלם ונטמן.

הקשיבי האֵם, הן כבר שבו בנייך.
אך אני-על חולות הכורכר,
אבני דמעותיךְ
פוצעות את רגלַי
לוחשות- הנה באתַ חופי
בני היקר

אימי אצטער על סבלך
על שערך הלבן
הנה שבתי עדֵיך
עד קץ כל הזמן

אולם היכן
לאן
הים נעלם,
אבני ספירייךְ
כבו מאורות
ואני רק רוכן
ואוסף

בס"ד
א.
בליל שְמִי עת הקיץ נדם לקול שבר
ושִמךָ השותק לא שתת לקול זמר
ועיני שכהו מאימה ודמעה
בגללךָ

וידעתי כיום האתמול עם השמש
זהב תלתלים וידךָ על החומש
עם הקור לא שמעה את ריקוד
לבבי

וכן, ידעתי ששְמֵנוּ-חמה ולבנה
וידעתי אותךָ גם אם גופנו עוּנה
ואתה, כאור אחרון, התזכור
את שִמךָ?

ב.
וגופי הקמל על מסעד כמו פרח
לא שכח כי

בס"ד
גם תמול ושלשום סערתי בלהט
יום אבדו גרגירי סתיו אחרונים.
אברות לילותיי יגביהו בשעט
ואדמו לבוּשַי מעַפְרוֹת אביונים.

היום עטיתי בפתע זעם ואור
לשטוף בכאב פצעי אחיות.
אחבוש בבכיי כל טְלָאֵי האפור
בצבעי ציירים ולידת אהבות.

ולמחר אלבין את פני ופניכם
כי חוורו כְּסַיוֹת לחולל במישור.
ואתם בני איש ראו ושאו עיניכם
הן שירת החיים עוד נישאת במזמור.

בס"ד

רפאי האדם נולדים לעת שחר
במסתרי חדריו הכמוסים של הלב
כי יחזו עפעפינו בצנוח הסהר
בנופלו אחרונה פגום אך שליו

ערפילים הם תקוות לשוטים אביונים
כך שח האדון לאוזני הרצועה
אל תת עיניך בחיים אלמונים
שנמוגים במזוזה ובדם השעה

ואני, לבושתי נולדתי בדימדום שחרית
וכוכבי עוד צוחק לאימי וצוהל
התשמע? התחדל מהשחית?
הן שמי כשמם, גם אנוכי רפא-אל

בס"ד
הביטי אחות,שקיעת קיץ בודד
מהלך על סף ענני מערב
הן ערביים, עת ירח אובד
מעמר שיבולים שהשמש צרב

כוכב מתפלש בשמי חלומךְ
רוחות ליל שוקטות בנהייה משיחות
שביט מעלינו שוב ניצת ודועך
אורלוגין מסמן – הנה שעת חצות

קולךְ מתמוסס במוהל השחר
נר הזמן כבר נושק לשולחן
מסתלסל עשנו, אך הביטי בצוהר
שיר שמחתךְ בצלילי בוקר מולחן

בס"ד
ושוב דמכם ניגר כמים
מפצעי ליבי שותת הדם
ושוב, אולי מחר הוא המחר
אך האתמול כבר לא אותו אתמול

ליד נרות הנשמה עדיין
אנשים מעלעלים בחייכם
המקופלים בשמונה ומשהו
דפי פוליו לבנים כעפרכם

מילותיי ריקות התוכן
מרפרפות כפרפרים גוועים
בצד אוזניים ערלות
בבורות שובע שמחות

על שפתי גוועים שירים
אבל אתם, הן שוב אתם שותקים
שלום אחד אולי

בס"ד
לזכרו של אחד האנשים הכי מיוחדים שהכרתי יונדב הירשפלד הי"ד
ועלי נגזר לבכות שתיקה
על העץ שנגדע,
על עלה שנפל ונדם
לקפל בדממה
את עלי כותרתם של פרחי
לימוג באדמה הטובה הזו
ולידום.
אחי- עלה המוות
בחלוני בחלונך
בליבי ובליבך
אך עלי נגזר לבכות שתיקה

בס"ד
ויום נוסף תבוא השמש
לכסות שחור הכול
ואם שרה לילדה שיר ערש
לכשתגדל ילדי תהיה גדול

לארוג שנית בסתר
קומץ חלומות ילדות
מתחת כנפי המלאכים
שבוכים(אבל ממש בשקט)
שכולם צריכים להיות גדולים

לערוג שנית אליך
ואל עצי המושבה
עדיין ירוקים מפעם
בסרט של שחור לבן

והשמש כבר עולה...

ושוב להתעורר
אל תוך אותו חלום
עטוף ברוך
טווי

בס"ד
שירי לנו ארץ
זיכְרון הימים
שירי לנו ארץ
שירת לוחמים.

למקצב הפקודה
הוש(א)ר שיר פרידה
ותמונה לעיתון
כמו אקורד אחרון.

זימרה לי אזני
עוד העת ארוכּה
צלילים של שַני
האעלה ארוכה?

ואנוכי הרה בכל יום
והקבר פתוח
ספוד ודמוֹם
מיללת הרוח
קינת אם בוכייה.

פרח אחרון
רענן ואדום
אל תבכי אחות קטנה
הנה לך

בס"ד

הבט נער,
הכוכבים צוחקים
הושט יד, גע בצער
של שמחת החיים.

בשמיים
חמישה מיליונים
של פעמונים
כבשה אחת ושושנה
אחרי בלות
הייתה לה עדנה
אמור את השמות
הבט בתוכך.

נסיך קטן
גע באבק הכוכבים
ועוף על ענן
ילד שלי, אומרים
שהשירים עפים
ברוח,
כמו גם האהבה
כמו גם הכוח.

ושממון הישימון
מסביבנו לוהב
צחיח

בס"ד
לזכר נופלי מלחמת לבנון השנייה.

לך לך אל ארצך
ארץ ארזי לבנון,
וקח את בנך,
את יחידך,
אשר אהבת.

הו בני אל תירא,
על מזבח המולדת
אני נותנת-קורבנותי,
משחר ימי העצובים
ואנוכי מתבוססת בדַמי.

ובארץ הלבנון,הרים סביב.
אויב אורב במסתרים.
ענן לבן, ובו מלאכים, שבוכים.
ואב ובנו הולכים, בארץ הארזים.

הו בני לך לך,
ומיום

בס"ד


ניגונים

בסערות שירותי
אל דממת ניגוניך,
באתי אליך
לחוות שתיקותי.

והוסתרה עברתי
תחת כנפיך.
לבנות הן משלג,
רחוצות בדמעַי.

הן ניגוני ניגוניך,
ושירך הוא ימי.
בערוב פירותיך
אכלה גם אני.

מעבר לזמן,
אל אותו שנטמן,
אל סודות נסתרים,
בבורות נשברים.
לחצוב ניגונים
עד סוף הימים.

בס"ד
כי צרבתְ בי חותמךְ
היו רסיסייך אבנים לחופַי
והמיית גלַי היה לבבךְ
רדיד צווארךְ ערפילי

אלקט שיבולייךְ עת היו
ושדותייךְ מדרס לרגלי
שם בכו עננייךְ וציוו
כי סערתךְ תרקיד דגלי

בציפורני אחרוט בסלע
כל נֶדַרי, כל שמותי ושמךְ האחד
ונפלתְ פצועת חֵצי וקלע
בעפר מדברךְ הצוחק בקולנו לעד

ליונדב
"אין שלם מלב שבור" (ר' מנחם מנדל מקוצק).

אי שם קרוב לקצה של העולם ישנו עמק. רוחות פרצים מנשבות בו, מכות ללא רחם באנשים הבודדים שמוכנים לחצותו. השמש קופחת על ראשיהם החשופים, ומעבריו מלאים בקוצים ודרדרים.
במרכזו של העמק מונחת אבן, אדומה וגדולה, חלוקה היא האבן במרכזה כאילו נחלקה באכזריות בסכין חדה. יודעי דבר וחדי העין יוכלו להבחין כי צורתה של האבן כצורתו של

בס"ד
ומלכך הוא נער
פרח לב אדם
חבוש עטרת צער
טוויה ברוח ובשר ודם

גן נעול- אחות כלה
צריח משובץ זהב
שֵם חקוק בסלע
שמי כשמו כלאב

בס"ד
צרי ושרף
בכוס יין נושן
עת ירדו עננים
לעטוף את ראשינו
בר וגשמים

שירי שירךְ
במשק הכנפיים
וברוח סועה
אשאך על כפיים

נחפה ירקרק אברותיךָ
ויחדיו נימלט
אל שמי הירח
מתוקים מדבש וחלב

שיר לי שירךָ
וקשור לראשינו
כתרי זהב עטורים
ללגום יין ישן
בליל חמישים.
--------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב

בס"ד
טיפות של דיו
נושרות מקולמוסי
אל תוך דפיךָ הריקים
כותבות חלומותיי
דרך תום עיניך היפות.

האש בילדותךָ
הלפיד הוא בלבבי
וכל באיה לא ישובון
אל הקוטב הלבן.

וייני ישפך לכוסךָ
בנקישת הבנה צלולה
לא דיוֹ הוא זה
שכתב את סיפורינו
כי אם דמי ודמךָ
מעורבים בכוס זבחינו.

בס"ד

את הלכת ולא תחזרי,
עוד כאן לעולמי.
את הלכת ואינך,
רק בחלומי אראך.
בין שמות וצלילים
וקטעי זיכרונות מבולבלים מדברים.

ואני יודע שזה לא הסוף,
ואני יודע שיום ניפגש,
ואז על צווארך אפול
ותאמרי הו נכדי,
ואומר סבתי כאן את, איתי.

באותם השבילים באותם הדרכים,
עם אותם משאות שהטענת בילדותי,
בין אותם העצים מהלך.
דורך על עלים
שוכח

כשהפרחים מתים
גם משהו בליבנו מת.
כשהרוח בסערת שאגתה תשוחח
גווינו ישחח.

הבט בהם, בבני החלוף,
רק זהירות, לא לקטוף.
כצרוף הכסף לצרף פיסות תצרף,
נבולות ועייפות
לתמונה נהדרת של פרחים ואור.

מבין העננים שוב עולה התמונה
של גשמי זעף שמכים
ללא רחם בעצים ואבנים
ומצמיחים חומה
של עשבייה ירוקה.

הבט בהם, באודים המוצלים
מלהבת הקיץ, מלחכת

אני כאן רחל
בחדר הקר,
אישי עזבני
ישוב הוא מחר.

ואני כאן רחל
בני מתדפקים
על קירות ארמונִי
נודדו למדבר
אויבם עז ומר,
מבקשים רחמים
זועקים: האֵם עַני.

אנא הא-ל שמע התפילה
של בחיר האבות
אברהם אוהבך,
נעקד על מזבח
יצחק אחריו
לבן וצח
ואולם לשווא.
יעקב השלישי
עם תריסר השבטים
מבקשים רחמים על בנים הגולים.

אך