בס"ד
(לא) בסדר
השחק היה אז תכול כל כך, ענני כבש עדינים שטו במרחביו משחקים תופסת אחד עם השני והמנצח הוכתר בתואר של כבוד, ועמד במרכז השמיים מנסה להסתיר את השמש לקבל את הכבוד הראוי לו באמת. ושאר המפסידים החלו להזיל דמעות שקופות כמעט בלתי נראות אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד ועוד... הרוח נשב לאיטו מנסה לגרש את העצב שהחל אט אט לכבוש את מקום השמחה הוא נענע את עצי הברוש הירוקים , ציפה שיתעוררו משנתם ויעזרו לו להשליט סדר בגן הילדים ללא הצלחה יתרה. והמרחב בלי כל התייחסות נאותה למתרחש באדישות יוצאת דופן. צפה על היצורים ההם שקראו להם: "בני האדם" , הם נראו עייפים לחוצים ורצים לאן הוא לא באמת ידע . הוא לא חשב שהם בורחים מן הטיפות הקטנטנות של ילדיו השובבים הוא הביט בעיניו הכחולות ושתק. הוא ישב כך על כסא בלתי נראה מחכה , מצפה למה הוא חשב שהוא יודע הוא חשב שהוא צודק.
העולם שתק כך אמרה ההסטוריה , וידיה דפדפו ביומן השנים מנערות אט אט את האבק מחזירות את העולם שנים לאחור . "רבותי ההסטוריה חוזרת" - פלחה הצעקה את אולם הישיבות. המסובים מסביב לשולחן הרחב שתקו . הביטו חלקם נדהמים חלקם לועגים. החלק הנשאר צחקק מתחת לשפם בשקט של יראו. אבל הצעקה נשארה, קורעת את הדממה . וההד היה נשמע כמו צחוק השטן . וצחוקו היה אכזר כל כך , עד שכולם השתתקו. "רבותי ההסטוריה חוזרת" - הוא צעק שנית כאילו די במילים האלו בלבד לשנות את רוע הגזרה . ושוב הדהדה הצעקה ונסתה לקרוע קרע בלב האטום שלהם . היא ידעה שלא תצליח . האולם החל להשמיע בליל של קולות האנשים החלו לשוחח זה עם זה , נסערים רדופי אימה .היושב ראש המבוגר שבינהם ממרום שישים שנותיו זכר הכל. "זה לא אותו דבר" - הוא לחש בשקט בקול לא בוטח "אני לא חושב שאתה צודק " - הנהוני הסכמה היו נראים בקהל . שהחל לצחקק שוב . אז הוא לחש זה היה שונה היינו מדינה צעירה היום היום זה לא יכול לקרות ,הנואם החויר שתק נכלם אבל ההסטוריה לא שכחה היא חזרה ובגדול.
שוב העולם שתק, שוב ההסטוריה חזרה לקחה את ההד מחדר הישיבות ותבעה את עלבונו של הנואם הצעיר שצדק. עשרים וכמה שנים אחרי דפדפה אל המקום שלשם החליטה לחזור שוב. הפעם קראו לזה : ההתנתקות .
תגובהתגובות