בס"ד
רק הקדמה קצרה שיפצתי את פרק 3 מומלץ לקרוא אותו קודם.
פרק 4:
משהו חשוב?! מה כבר יכול להיות כ"כ חשוב לידידיה להגיד לי? וחוץ מזה הוא רק עכשיו חזר הביתה ל"רגילה", מה כ"כ דחוף לו?
החזרתי לו הודעה "רב טוב גם לך, כן אני במקרה פה. עוד שעה בתחנה זה טוב?"
השעה הזאת היתה השעה הכי מעצבנת וארוכה שיכול להיות. בדיוק כשבאתי לצאת אל ידידיה הפלאפון שלי צלצל. עניתי והתחלתי ללכת.
"אמונה , מה שלומך? זאת רות וינגרזר" זאת היתה חניכה שלי. ילדה חמודה עם כ"כ הרבה בעיות בחודש וחצי שהדרכתי אותה כבר הצלחתי לעלות על קצת מהבעיות שלה וגם הם עוד לא הכל.
"כן, רות מתוקה שלי,ברוך ה' מה שלומך? קרה משהו?" היה נשמע כאילו היא מנסה להחביא את בכיה.
"אמונה, יש לך שעה לשמוע על כל הצרות של החניכה המעצבנת שלך?"
"בטח, אבל מקסימה שלי מה קרה?"
"זה שוב הוא." פה היא כבר לא הצליחה להחזיק את דמעותיה ופרצה בבכי. נשמתי עמוק וידעתי שהשיחה הזאת לא תגמר בזמן הקרוב.
הגעתי אל התחנה, ידידיה כבר היה שם עם הגמרא הקבועה שלו. רמזתי לו שאני צריכה את העט הקבוע שנח לו אחר כבוד בכיסו וחתיחת דף. הוא הבין והביא לי. "ידידיה- זאת חניכה שלי היא פתאום התקשרה אני לא יודעת כמה זמן זה יקח א שתלך ואני אבוא אליך הביתה כשאני אסיים או שאתה רוצה לחכות? אני פשוט לא יכולה לנתק לה"...
"תבואי אלי הביתה רק שזה לא יהיה יותר מידי מאוחר."
אחת הבעיות של רות היתה עוז, אולי אחת הבעיות היותר קשות שלה.עוז היה שכן שלה. הם גדלו יחד, שיחקו יחד וכל דבר מאז שנולדו היה יחד. השנה נפרדו דרכיהם היא הלכה לאולפנא בנריה והוא הלך לישיבה בכפר חסידים. הניתוק של השניים היה קשה. הם אהבו אחד את השני והיו רגילים להיות ביחד.
לרות היה קשה להתרגל לעובדה שהם כ"כ רחוקים. בהתלחה ניסיתי לגרום לה להבין למה הקשר הזה לא טוב להם אבל לאט לאט הבנתי שכרגע מה שהיא צריכה זה עזרה באיך להתמודד עם הגעגועים אליו.
אחרי 40 דקות של שיחה סיכמתי איתה שמחר אחרי הלימודים היא באה אלי לדירה להמשיך לדבר.
ידידיה חיכה בחדר שלו כולו מרוכז בגמרא, אך ראו עליו שיש משהו שמפריע לו. דפקתי על הדלת למרות שהיא היתה פתוחה לרווחה. בבוות אחת עיניו קמו מדפי הגמרא.
"שלום לך..."
"שלום גם לך, אני ממש מצטערת איך שבאתי לצאת היא התקשרה וזת חניכה שלא יכלתי לנתק שלא יכלתי לנתק לה יש לה כ"כ הרבה בעיות לא עלינו."
"בסדר, בסדר... את רוצה לשבת או שנצא החוצה"
התישבתי על הכסא שהיה ליד הספרייה שלו. דרוכה ומוכנה למוצא פיו. "כן ידידיה מה היה כ"כ דחוף?"
"טוב, אני מקווה שסבתא שלך לא סיפרה לך על זה, אבל יש משהו שאני חושב שאת צריכה לדעת.
"סבתא שלך היא אחד האנשים שאני יותר מעריך ומכבד, כל פעם שאני מגיע הביתה אני נכנס אליה לראות אם היא צריכה עזרה או משהו וסתם כדי לשאול מה שלומה. עד שהתחלנו לצאת היו לביקורים האלו עוד מטרה והיא לדעת מה שלומך. אחרי שהתחלנו לצאת סבתא שלך דאגה כל פעם לדרוש לשלומי וממש לדאוג לי ובנוסף סיפרה לי מה את חושבת עלי שמחתי על זה שסבתא שלך מספרת לי אבל עכשיו ככל שאני מכיר אותך יותר אני מבין עד כמה זה לא הוגן לעשות לך את זה כי אני בעצם יודע עליך הכל ואת כלום מעבר למה שאני מספר. התיעצתי על זה עם הרב שלי והוא אמר לי שאני דבר ראשון צריך לספר לך על זה ואחר כך לראות מה נעשה עם זה". כל הזמן בו הוא דיבר הוא לא הרים את העיניים אלי.
המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש זה עד כמה הוא צדיק.
שמחתי שהוא אמר את הדברים האלו, אבל לא ידעתי איך להגיב...
"ידידיה, בדיוק היום סבתא שלי סיפרה לי על הביקורים האלו שלך ולא ידעתי איך להגיב. קצת כעסתי שלא סיפרת לי אבל עכשיו אני סולחת בלב שלם ואני אפילו שמחה. אתה יודע, סבתא שלי כ"כ אוהבת אותך."
תגובהתגובות