אש בשדה חיטה.

עת נפלנו בצחוק מתגלגל

בשדה החיטה

הסתירו שיבולים זהובות מעיני

את העולם כולו, 

וגם אותך - 

כמעט.

וידי אחזה בידך -

נוגעת- לא נוגעת,

מניחה לך לנפשך

ואתה לנפשי.

והשמש ליטפה את פניך

ועיניך ננעצו בעיני,

מציצות בין השיבולים.

לו היה הזיק המרצד בעיניך 

מבעיר אש יוקדת בליבך

ומחטא אותו מן הכאב,

לו יכולתי לנקות את פצעיך

ולחבוש אותם,

לו רק יכולתי לגעת

בליבך.