השארת אותה פגומה
מאחור במדף,
לא כל כך רואים
או חושבים שדי לה כך.
אז המחשבות
מציפות אותה
עדי עד,
דברים שאמרתם
בזמן חורף
של אז.
רעדתם יחד,
חשבתם זה סוף,
חשבתם יש עתיד
ולא דבר חלוף.
בנית לה בית
מעל לראשכם,
היכן שהלב
הרגיש בטוח
בין מילים וכאב.
כל הפגמים צפו
אך רציתם בם,
בכולם.
הייתה נכונות
ללכת יד ביד,
לעולם.
תגובהתגובות