וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה

            וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. 
                   וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ-- שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת רַק,                                

                   וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ;

בָּכִיתִי,

זָעַקְתִּי מֵעִמְקֵי נִשְׁמָתִי,

שְׂפָתַי לֹא נָעוּ,

אַךְ לִבִּי שָׂרַף מֵאֵשׁ

לֹא מוּבֶנֶת.

דִּמְעוֹתַי

זָלְגוּ עַל לְחִי.

עֶלְבּוֹן וְתִקְוָה,

חָבְרוּ לְחוּטִים

שֶׁתָּפְרוּ פֶּצַע מְדַמֵּם.

אֱלֹקַי,

לוּ הָיָה לִי יֶלֶד

שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים,

לוּ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת בִּכְיוֹ,

הָיִיתִי מַקְדִּישָׁה אוֹתוֹ תָּמִיד.

בְּנִי,

בַּחוּטִים שֶׁתָּפַרְתִּי אֶת פְּצָעַי,

סָרַגְתִּי לְךָ אֵפוֹד קָטָן.

אֶת דִּמְעוֹתַי שֶׁשָּׁפַכְתִּי,

אָסְפָה אַחֶרֶת לְכַד שֶׁל צָרוֹת.

דּוֹמַעַת,

דְּמָעוֹת שֶׁל אֵבֶל,

כשהיא   שׁוֹמַעַת,

אֶת קוֹל בִּכְיוֹ שֶׁל תִּינוֹקִי נִשָּׂא בָּאֲוִיר,

וּמוֹבִילָה אֶת בּנָיִּה לִמְנוּחוֹת.