מכתב עמוד 3

בעקבות סוף הסיפור של הודיה. אני מביאה כאן מכתב ששלחתי לקומונרית בני עקיבא בית שמש לקראת שבת "חיי שרה " לפני שנתיים. הוא מיועד אליך ואלייך ונכון בדיוק כמו אז (אם לא יותר). בסד חיי שרה התשס'ה חברות וחברים יקרים, ה' עמכם , שבת שלום ! השבת אנו קוראים את פרשת " חיי שרה" . בפרשה מספרת התורה על אברהם אבינו המבצע את הרכישה הראשונה של אדמה יהודית בארץ ישראל- הוא קונה את שדה המכפלה ב"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" לאחוזת עולם. שדה המכפלה שוכן,כידוע, בחברון ולכן השבת מכונה "שבת חברון". לאחר הקניה קובר אברהם אבינו במערה אשר בשדה את שרה אמנו (כג,יט) וגם נקבר בה בעצמו כארבעים שנה מאוחר יותר(כה,ט-י). בפרק הבא מסופר ספורו הנפלא של אליעזר המביא את רבקה אמנו ליצחק אבינו, זהו השדוך היהודי הראשון, הם נישאים ומקימים את החוליה הראשונה בשרשרת הדורות-עם ישראל יוצא לדרך! אם כן,יש לנו תורת ישראל,ארץ ישראל,ועם ישראל "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". חז"ל מספרים לנו שאברהם התעקש לקנות דוקא את מערת המכפלה מפני שראה שם את אדם וחוה והריח שם את "ריח גן עדן", הם מוסיפים ומספרים לנו שהמערה היא בעצמה "פתח גן עדן". ועכשו נשאלת השאלה : מה זה בכלל "פתח גן עדן"? שמי תפארת ואני רוצה לספר לכם מהי מערת המכפלה, מהי חברון ומהו "פתח גן עדן" בשבילי. חברון בשבילי היא ארץ הרים עם אויר צלול כיין וריח של שנים. מערת המכפלה היא הוד של קדומים הצומחת ועולה מתוך הסלעים. בחברון אני רואה את התנ"ך לנגד עיני איך בת אשר שרה ליעקב : תחי רוחך,סבא כי עוד יוסף חי!!! כאן,בחברון, נכרתה ברית של דם בין אלוקי השמים לבין אברהם ובחברון גם קרה הבלתי אפשרי שרה, בת תשעים(!) ילדה בן לאברהם העברי. בחברון-דברי הימים,כחוט השזור חורזים את עצמם מסיפור לסיפור וקצרה היריעה,וקצרים הימים ולא נספר כאן את כל הדברים. רק נוסיף ונספר שהיום בחברון מכל דשא וסלע עולים גיל ורון ילדים משחקים וזקנים שיושבים כמו שחזו לנו כל הנביאים. כמובן שעוד לא כלו המשימות וגם בחברון יש עוד מה לעשות ולכן ,ידידי,אתם מוזמנים וביחד נביא את אחרית הימים! באהבה מעיר האבות

בס"ד שלום לך אהובה! זוכרת אותי? זו אני, כאן! בת הדודה שלך... מוכר לך? כן, זו אני, עם הסרטים הכתומים והדגל הענק. רציתי לספר לך קצת מה אני מרגישה. החלטת להתגי'יס. לצבא. לצה"ל. לא התלהבתי מהרעיון. ניסיתי לשנות את כיוון המחשבה שלך, לשכנע אותך לעבוד לשירות לאומי. את לא הקשבת. אני התנגדתי, כי זה לא צנוע לבנות, וכי זה צבא גירוש.... אבל לא הקשבת. אז חשבתי לעצמי שאת תי'הי'ה שונה. שיכנעתי את עצמי שאת תי'הי'ה בסדר. עודדתי אותך בבחינות. ואז התגי'יסת. אני זוכרת שראיתי את המדים. את חי'יכת א-לי. ואני.. אני לא רוצה לומר לך מה הרגשת, אהובה. אני הרגשתי שהלב שלי בוכה. ושהלב שלי צועק, וזועק!!! אהובה, שתדעי שאני כאן, עם הסרטים הכתומים, לא אוהבת מדים ירוקים. הם מזכירים לי דברים רעים. הם מזכירים לי את אחיך הגדול. כן. זה שתמיד הי'ינו בתור ילדים משחקים יחד בלגו. וזה ששיתף אותנו בהתלהבות באימונים. אילו אימונים? לימדו אותם שמה איך להרביץ למתי'ישבים. ואז בגירוש, ישבתי מול הטלויזי'ה, ואז ראיתי אותו. ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי. ראיתי הוא הרביץ לאחים, איך זרקו עליו צבע <יש!!! כן כן!! יש!!> ראיתי איך בגללו, בורג במערכת רשעית, כפר דרום עכשיו בידי הערבים. אז תשמעי, יקירה, אני פשוט לא יכולה. לא יכולה. תביני, לילדה עם סרטים כתומים קשה לאהוב נערה עם מדים ירוקים. קשה. אז רציתי לומר לך, עם כל הדמעות, שזה שאני לא מתיחסת א-ליך יפה, זה בגלל המדים. וקשה לי כך כך. כי אני עדי'ין אוהבת אותך, אהובה שלי, אבל... אני לא יכולה, את מבינה? אני פשוט לא יכולה לראות אותך עם המדים!!!!! כי כתום וירוק לא הולך ביחד..... אבל שתדאי שאני מתגעגעת. פשוט מתגעגעת. אני מתגעגעת לזמן שבו אמרו עלינו "כאיש אחד, בלב אחד" <בזמן מתן תורה> אבל בינתי'ים, אני אצטרך ללמוד לשלב ירוק עם כתום. שי'ה'י'ה לנו בהצלחה. אני. עם הסרטים הכתומים והדמעות.

בסיעתא דישמיא: אבא שבשמיים, אתה יודע שעכשיו אני עצובה? יש לי ימים שאני פשוט רוצה לפרוץ בבכי מר, בכי כזה חזק.. בא לי להתפלל אליך פעם אחת עם דמעות כאלו.. שאפילו אני רוצה שהדפים בסידור ירטבו לי מהדמעות. אתה זוכר פעם שיום חמישי אחד בשעה: 12:00 בלילה חזרתי משיעור תורה כזה מחזק אתה זוכר איך אמרתי את קריאת שמע שעל המיטה?? פעם ראשונה שאמרתי קריאת שמע שעל המיטה עם כאלו כוונות, איזו תפילה ארוכה התפללתי קרוב לשעה ואיזה בכי אבל בכי שפחדתי שהמשפחה שלי תתעורר כי כבר רציתי לצרוח מרוב כאב.. אתה יודע למה?? אתה יודע רבש"ע שאין לי כבר שמחה. אין לי חשק וגם לא רצון. אבל אני יגיד לך ת'אמת?? ורק תאמת?? אני כן הייתי רוצה לחיות למרות המצבים הקשים שקוראים לעמ"י אני כן רוצה להתגבר על עצמי ולדעת שצריך להמשיך הלאה.. אבל רבש"ע יש לי שאלה: למה יש לנו הרבה הרוגים? למה חוטפים לנו חיילים ,מתנחלים? למה אתה מביא לנו כ"כ הרבה צרות?? אני מבינה שאתה רוצה שנחזור בתשובה!! ואני מנסה כל יום לחזור אלייך ולהקפיד להתפלל, ולברך ברכות בכוונה.. וכו'.. אתה יודע יש אנשים טובים בעולם שעושים את רצונך ועובדים אותך יש אנשים טובים שהולכים ללמוד תורה יש בנות שלמרות שחם להם הן לבושות צנוע.. וכל זה הם עושים קידוש ה'.. רבש"ע אנחנו כן אוהבים אותך!! אבל למה האנשים הטובים האלו צריכים לסבול?? הקב"ה.. בזכות אותם האנשים הטובים אתה לא יכול להביא לנו טובה לעולם? לגרום קצת שמחה לאנשים. עכשיו, ממש בא לי לבכות אבל אני לא יכולה יש ליידי אנשים. אני מקווה שאתה מבין את הכאב שלי. רבש"ע, נכון אומרים שתפילות של בנות מתקבלות יותר טוב מתפילות של בנים? אז תן לי בבקשה הזדמנות אחת שאיהיה לבד בבית בלי אפחד. שלא ידפקו בדלת ושלא יצלצלו אלינו. תן לי לפחות שעה אחת שאוכל להתפלל על עמ"י עם דמעות. אני רוצה שתאסוף אותן ועם כל הדמעות האלו תציל את עמ"י.. אני כבר לא יכולה לשמוע שהמצב שלנו מדרדר מיום ליום.. זה כבר מתחיל לכאוב לי. בכל אופן רבש"ע שתדע לך שאני כן אוהבת אותך ואוהבת לדבר אליך ולחשוב עליך ולקיים את מצוותך כי זה התכלית שלנו בעולם הזה. והלוואי ובעז"ה יתברך תזכה אותנו לביאת גואל ושנזכה לראות את בית המקדש שכולו יפיץ אור ושיהיה שלום ואחדות בין כולם ושנזכה כולנו לחזור בתשובה שלימה! אמן!!!!! אוהבת אותך מאוד, הבת שלך רות.

לכבוד הרמטכ"ל דן חלוץ עברו כמעט שלושים ימים מהמקרה הנורא בכפר גלעדי. ואני עוד ממשיכה לקבל מכתבים מאנשים שאינם מכירים אותי, שלא הכירו את יהודה הי"ד, אך מרגישים אחריות וצורך להביע תנחומים. הבוקר קיבלתי את מכתבך. ובלב ובראש לא נותנת מנוח השאלה: האם מישהו מכל אותם ראשי מדינה וראשי צבא יכול לבוא ולהסתכל לנו ישר בעיניים ולומר בפה מלא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה"????? כתבת במכתבך מתוך שירו של דידי מנוסי "מי שלחם הוא לא ישכח על מה לחם" יהודה הי"ד לא נלחם. נכון הוא היה בעורפית של גדוד לוחם. אך האם מישהו ממפקדיו ידע לקראת מה הם הולכים? האם מישהו ידע איזה כח אדם נחוץ? האם מישהו דאג לחבריו לציוד מתאים ללחימה בשטח אויב? האם מישהו דאג לאבטחה מתאימה למי שלא היה מוכרח להיות חשוף לאש? והשאלות הן רבות וכואבות, האם למישהו מכל אותם שולחי מברקים ותנחומים יש תשובות? חותמת בכאב, ומתוך תפילה לה' שירחם על עמו ועל נחלתו גבריאלה גרינפלד אלמנה טריה

ילדה שלי. כשילדתי אותך אז, לפני 4 שנים, לא ציפיתי שכך יהיה. רציתי להביא אותך לתוך מציאות ורודה, לתוך עולם טוב.. לאפשר לך לגדול ולהתפתח בצורה נורמלית, שקטה, שלווה... רציתי שתהיי מאושרת, שתהיה לך ילדות עליזה.. שתוכלי לגדול ולפרוח ולהמשיך הלאה, בשמחה... לא ציפיתי שהמלחמה הארורה הזו תימשך. לא ציפיתי שהפיגועים ימשיכו להיות שיגרת חיינו. חשבתי שזה זמני, שהנה אוטוטו זה נגמר... אני נדהמת כל פעם מחדש בשומעי אותך שוזרת במשחקייך את המילה 'פיגוע'. אני נדהמת לראותך מגוננת על בובותייך מפני ערבים. והכי אני נדהמת שאת בטוחה שחיילי צה"ל הם הגרועים שבאויבים. אני מקנאה בך. איך בתמימות ילדותית את מתייחסת למציאות. כאילו זוהי הנורמה. את לא מבחינה בעיוות שבדבר, בחוסר הגיוניות. בטוחה שככה זה וזהו. כי פשוט נולדת לתוך זה. ואני רוצה ללמוד ממך. להתייחס כמוך אל הדברים, כמו ילדה קטנה... אני מסוקרנת לדעת איך בשאר אומות העולם ילדים בני גילך משחקים. האם גם להם יש שיגרת חיים כזו כואבת ולא מציאותית?! ילדה שלי. כל-כך קשה לי לחייך אלייך, בעוד שבחדשות נשמעים דברים נוראיים. רק עכשיו שמענו על הטילים בצפון שהערבים יורים. לא יכולתי שלא לצעוק- 'מלחמה!!!' ואת בתמימותך החזרת לי- 'לא רוצה מלחמה'... אבל כאילו שמישהו בכלל שואל אותנו. לא רציתי בכלל שתדעי על מה שקורה שם. על מה שקורה כאן. כאן בארצנו הקטנטונת. אבל אי אפשר שלא תדעי. את חיה בינינו, המבוגרים, ואנחנו נראים לחוצים, מפוחדים. ואסור לנו! אני יודעת שאסור לנו להישבר לידך ילדה. בשבילך, למען ביטחונך הנפשי, אנחנו צריכים לשחק אותה חזקים, בלתי מנוצחים. וזה כל-כך קשה. אני רוצה שתמשיכי לגדול, ילדה. שלא תהפכי לי לבוגרת בטרם עת. שילדותך תמשיך לעבור עלייך בנעימים, שתוכלי להתרפק עליה בעוד כמה שנים, כאשר תגדלי ותביני שהחיים לא ממש סוגים בשושנים. אני כל כך רוצה... ולמענך, ילדה שלי, אני אעשה הכל. ממני האוהבת אותך יותר מכל, אמא.

ב"ה ה' אלוקי אותך אוהב מכל חי אתה הבאתני לכאן לתקן עולמך אני מקווה – לא לאכזבך. אני יודע שבלעדיך לא אהיה כאן ואם לא אקיים את מצוותך גם לא אהיה שם אך אני משתדל לעלות מדרגה ולעבודך, מאהבה.

היום הוא שוב הופך להיות רלוונטי......... בסד רביעי בשבת כז תמוז התשסה ----- דחוף ---------- לכב' מר משה קצב נשיא מדינת ישראל ,ראשית צמיחת גאולתנו כבוד הנשיא אני פונה אליך כמי שזכה לנשיאות מדינתנו,ראשית צמיחת גאולתנו,בעת המיוחדת הזאת. אני פונה אליך כנשיא הראשון של מדינת ישראל המייצג קשר לשורשים שעומקם יותר ממאה-מאתיים שנה. כנשיא אשר,בראשית כהונתך,בהגדרת תפקידך ויעדיך,זכינו לשמוע מפיך "הנני העני ממעש,נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל". על סיפור מכירת יוסף ומתוכו נלמד במדרש רבה:"שכשיהא אדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח,שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז,כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם' היה טוענו ומוליכו אצל אביו" (כלומר,לו ידע שמעשה ההצלה שלו ייכתב בתורה ע"י הקב"ה,היה מביא את יוסף ישירות לאביו ומצילו "עד הסוף") חלילה,אין הכוונה שהמוטיבציה למעשהו היתה הכבוד,אלא שאילו היה מודע למשמעות הנצחית, ההסטורית-גורלית,של המעשה-משמעות שבגללה נכתב בתנ"ך לדורי דורות-היה מתמלא מוטיבציה חדשה וגדולה לעשות את הדבר הנכון,ובעוצמה. השעה היום היא שעה גורלית,הסטורית-היא שעת משבר (בעברית,משבר=מיטת לידה) שממנו בע"ה נולד וצומח שלב חדש בגאולה,קומה חדשה בבנין התפתחותנו כעם חופשי וקדוש בארצנו. מה יהיה עומק המשבר?כמה עוד נתייסר עד "הלידה"? חובה עלינו לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי להכריע שאלה זו לחיוב. ומהו תפקידנו? מהם המעשים הנדרשים מאתנו? לעניות דעתי,אין תשובה אחידה לכך,אלא – כל אדם נדרש להיענות לאתגר האישי שהציב לו הקב"ה – כל אדם במקום ובתפקיד שבו הציב אותו הקב"ה בעת המיוחדת הזאת-ואין מקרה בעולם ! אני מאמינה כי ביכולתך ובכוחך,ולכן גם באחריותך,לעשות מעשים אמיצים. לעמוד בפרץ מול מימוש תכנית ההתנתקות.תכנית נוראה על פי כל אמת מידה : אלוקית- ואנושית, לאומית- ופרטית, שכלית- ורגשית. תכנית שבמהלך גיבושה מתמוטטים עוד ועוד קודים אתיים של התנהלות שלטונית תקינה. תכנית גרועה,המביאה לידי ביטוי דוקא את הרוחות העכורות הנושבות,לצערנו,בעמנו הנפלא. אל תהיה חלק מההתמוטטות ! אל תתן את ידך ! עמוד בפרץ ! הייה חלק מ"תכנית ההבראה " של העם ! הלואי נזכה כולנו,ותזכה גם אתה-מר משה קצב- להזכר לדורי דורות כמי שעזר להוציא אל הפועל, ולהביא לידי ביטוי את הכוחות הנהדרים,החזקים,הרבים,שיש באומה. כמי שעזר לקדם את עם ישראל אל המקום הנפלא שבו אנו עומדים להיות בעתיד. ובעז"ה – בעתיד הלא-רחוק. יש הקונה עולמו בשעה אחת ! ומי יודע,אם לעת כזאת הגעת למלכות !! בכבוד רבבהצלחה ! פנינת –הודיה קרסניקר נצרים 08-6847077 חוף עזה 79715 עריכה: הסתרת פרטים אישיים של הכותבת (מיקוד וטל')

ב"ה מקשיב מאזין, וחושב על דאבדין ומשתכחין, על המת - שגזרה עליו להשתכח. על הצמח, שפתאום נובל - במקום לפרוח. על הרב, הגאון - אולי מישהו יזכור - לדראון. אבל חבל ארץ שנעזב מדוע לא זכרו - כל מי שלא, צרוע וזב? מדוע לא ארגנו - ולו משהוא אחד לזכר חבל ארץ נדיר שנכחד? ואני, אנה מפניך אלך - ואנה מפניך אברח לכן תעזור לארגן משהוא של יהיה עֹרבא פרח.

לחייל! אתה בטח רגיל שכותבים לך "חייל יקר, הלוואי שתצליח במעשיך" וכו', אבל.. אבל אני באתי להגיד לך משהו אחר. משהו כואב. לפני כמה חודשים, אתה באת, דיברת איתי, הסתכלת עלי, ועשית את זה. את הפשע הנוראי מכל (כמעט), גירשת אותי! כן, אני יודעת שזה לא היה הבית שלי, ושהיה כתוב לך שבבית חיים שבעה אנשים, ושאנחנו היינו ארבע-עשרה, אני יודעת שידעת שחלקנו שב"חים, עבריינים, אבל זאת לא סיבה! לא!! אני חושבת עליך בשנאה, אתה-החייל-שפעם הערצתי כ"כ, ולא יכולתי להפסיק להסתכל בכל מקום-כשהיו בו חיילים, הפכת להיות בעיני למשהו.. למשהו דוחה, שכדאי להתרחק ממנו. אתה, שאמרת לי שזה לא לגרש, ושאתה לא יכול לענות לי על השאלות, אתה, שלא ידעת מה אתה עושה, אתה, שהרסת לי את הדבר שאמור היה להיות הכיף שלי-את החופש הגדול. אני לא יכולה לסלוח לך, וגם "זאת לא הנקודה", כמו שאמרת לי בכל פעם שרק יכולת, אני לא אוכל לשכוח את זה, את המבטים הכחולים וחסרי הרגש, שנעצת בי בזמן שדיברתי איתך, את הבריחה שלך ושל חבריך מכל מענה כמו שצריך. את הכל. אני לא אשכח, ולא אסלח.