20150419100725.mov

בואי
נכבוש את העולם
בסערה
בשקט
כמו רוח פרצים
נושאת בשורות חורף
עננים איתי
כבדים מנשוא
עמוסי מטר
קודרים אטומים רוויים
ואני משתוקק להתפוצץ
אבל חוץ מרעמים
לא ילדתי דבר
בואי
בואי כבר

ציור באקריליק של הרבי מלובביץ לפני 10 שנים.

כוחות?-
והוא שוב הלך לו
לסבל ולעינוי הצמיתות
לשיעור ההוא, שיעור התעמלות.
ולא ציער אותו זה
שלא הצליח, הן לא בשוקי האיש הוא ירצה.
יסורו עוד לפני, על הספסל-
בטרם החלו הכדורגל או הכדורסל.
שניים מחבריו
עושים כוחות
והוא מתכווץ
ככול שהקבוצות מתקבצות
לפני כל משחק עליו לשחק בהצגה
לחייך כשלא
נבחר, הרי אין הוא
נפגע.
'זה לא פוליטי, זה כדורגל'
אומר

כל הלילה ער
חולם.
צועק את
השקט.
בוכה את
חולי הבריא.
משתגע את
הנורמלי.
תוהה על
הברור.
מבכה ורוגז
על מוות וחיים.

אך דבר אחד ברור!

רצוני בחיים.
אותם חיים - מהם?
אני -מה?

נאלם הדיבור.
גם הדיו חדל.

אך דבר אחד ברור!

רצוני בחיים!

שפע חיים,
גבורת חיים,
ללא חת, ללא

אין לי מה לומר
אני ריקה מכלום
אאלתר מהעבר
אל תביע בי ענין

אין לי מה לומר
כל עברי הוא שושנים
אין לי סיפור אכזר
להכביר בו עוד מילים

רק הטוב הזה שהיה
תמשיך לי אותו
אלוקים שלי
שלא יגמר לעולם
אני מודה
זה הפחד שלי

העולם בעצמו כבר סרט
יש עלילה
יש דמות ללא כותרת
בין צללים היא מסתתרת

ויש לו שם
לא החלטתי של מי
אני

והנר שדולק
מזכיר את אלו
שאינם.
את אלה שבכי
לא חונק את
גרונם.
קולם לא נשמע,
בין פסגות והרים.
רק רוח טובה
שליטפה הפנים,
ובין זעקתם האחרונה
רקדה היא ימים.

20131106123446.wmv
ברכת יום הולדת שהכנתי לאמא שלי.
לא לשכוח להדליק רמקולים, יש מנגינה ברקע.

בס"ד

אור מתפשט וסובב את
הכל.
הסתכלות אמתית שמולידה אמירה
חזקה
ללא קול.
אמת גנוזה מתדפקת על דלת.
התראני? אותי היא שואלת.
מבטינו מצטלבים
לבסוף,
והשמחה שנולדה
יוצרת מעוף.
נטולה מכל דופי מפעמת
בתוכנו
פשטות
מעצם המפגש עם העצמיות.
מעצם התוכיות.
מהאמת.

אחזתיך ולא ארפך, ארפדך בחיוך ובחום,
הן בעזרתך קם אני, מתעוררת נפשי המיוסרה.
את שפתי אתן לך, עשי בם כרצונך,
אעמוד איתך באימה ובחופש, ביראה ובאהבה.
אמנם מסגרת יש לך, אך אין לך גבולות,
מילים יש לך, אך תועלתך דומיה.
אמשוך אותך אחרי ונרוץ, לא משנה לאן אפנה,
לטוב ולרע, לבטחון ולתהיה.
כל רגע אזעק, כל רגע אשווע לך,
אל תעזביני, לנצח היי עמי.
בימיני אחזיק ידך ובשמאלי

איך אכניס
אהבת חבריי בעצמותיי,
איך אאהוב אתם עד בלי די.
איך אעמיק את המושג
"בין אדם לחבירו".
איך אשא לחברי שיר לליבו.

איך אשוב אליך אלוקי,
ואומר לך תודה,
נשמתי אתן בשמחה,

כי ידעתי, גם ידעתי
את כל העבודה,
והחיים הארוכים,
והזמנים הלא קלים, ידעתי
גם ידעתי.
אני קטן. אלוקי, אני שלך.

מישהו לא חכם אמר
שאתה תהיה טעות
שלקשר וסופו המר
לא תהיה שום משמעות

אך אתה ואני
אני לא אוותר
גם כשבלב
קצת חוששת

אולי אתה יותר מידי
וכולם מסתכלים
ושמך לפניך הולך
וכולם ישר יודעים

האמנתי לך
שתהיה נאמן
שלא תסתנוור
מהאור לעולם

והבטחת מילים
על פיך מנעולים
ולאט לאט
נהיה מוזר

הוא צדק
הלא חכם ההוא
כשראיתי

אני רואה אותו כל יום,
באופן קבוע.
מידי יום ביומו,
מידי שבוע.

הוא יוצא עם אימונית,
על אוזניו אוזניות,
ומתחיל לרוץ ברחובות,
הוא מקומט וכמוש,
אבל אין כמוהו נחוש.
הוא רץ ומתנשף,
לרגע לא עייף,
לפעמים הוא שר בקול נמוך,
לפעמים בקול גבוה,
עושה גלגול וקפיצות- ממש בקלות,
הוא קורא לזה- התעמלות.

אתמול ראיתי אותו שוב,
אך
לא חייך,
לא

כלום רואים אותי,
את החיוך שמודבק באופן קבוע
מסתכלים על הסידור שידי אוחזות
הביטויים ששזורים בפי,
שכל כך מסמלים משהו
משהו שאני לא.

אבל אף אחד לא רואה:
את הבכי מתחת הצחוק
לא שומע את קולות
ההרהורים בעת תפילתי
והביטויים האלו
הם רק אביזרים קטנים
כדי להשלים את התחפושת,

פורום עבר וחלף לו
ואת התחפושת צריך להוריד...

מנהרות
אין – סופיים של דיו
לקחתי טיפה
עמוקה עד אין –קץ,
ומאש התמיד
הבוערת
לקחתי ניצוץ
שיבעיר את מילותיי בלהבה.

ומרוח היצירה
המרחפת מעל
קרקע המציאות
שאבתי את החזון,
את הכוח לחלום.

כי הרוח,
הקרקע,
המים, האש -
הם ארבעת יסודות השירה
שרציתי לתת לך,
כלואים במסגרת
קווי מתאר מצומצמת –

מלת אמת
אשר תחבר בין

אקריליק על בריסטול

לראות בלי שמע...

אם אלה חיינו מוטב שנמות
עם סכין בלבנו
כבר אין לנו זכות.

בזבזנו ימינו
כילינו הזמן
המשכנו לרוץ
בלי למה ולאן

מנסים להספיק ורומסים בדרכנו
משפחה חברים
לפעמים גם את עצמנו

לא גיבורים אנחנו
לא לחמנו בקרב
אנו האויב החזית
הקרבן הנתעב

ידינו מלוכלכות
ולא מעבודת כפיים
את חיינו בזבזנו
רצחנו כמו קיין

מי את שתגידי
כבר היית גרועה יותר
ואיך עכשיו תפנימי
אין לי ממה להסתתר

ואיך שלא תלחיצי
ארצה את זה יותר
וזאת מילה אצלי
את לא חייבת להישאר

וגם אם לא בכיתי
זה כבר חשבון אחר
למה התערבת
בחיים של מישהו אחר

כפית עליי הר כגיגית
רסיסי האדמה ניתזים מפיך
לעיניי,
אינני רואה דבר
חשוך כאן מתחתיך

הקירות רועדים סביבי
אני יודעת, אתה יודע
אני צריכה את נשמתך
מעל לראשי
אבל הרךָ חונק עלי

כפית עלי הר כגיגית -
חיפשתי מחילה
לצאת דרכה אל השמש
ואתה בחוץ
עם חיוך אוהב
מכניס אותי חזרה
אל האדמה

מַטְבְּעוֹת בְּנֵי מֵאָה שָׁנָה מִסְתַּכְּלִים עָלַי בְּמַבָּט מוֹכִיחַ
אֲפִלּוּ הֵם אֱנוֹשִׁיִּים יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
גַּם זָהָב מִתְחַמֵּם בְּמַגָּע עִם גּוּף אֱנוֹשִׁי. אֲפִלּוּ שׁוֹנֶה, אֲפִלּוּ זָר.

רַק אֲנִי נִשְׁאֶרֶת, קְבוּעָה. נִשְׁאֶרֶת וְלֹא נוֹגַעַת.
כְּאִלּוּ שֶׁאַצְלִיחַ לִחְיוֹת רַק עַל הַלֶּחֶם, לְבַדִּי
לְלֹא מוֹצָא פִּי אֱלֹהִים
לְלֹא מוֹצָא פִּי אָדָם.

צפת, כ"ט אלול, שנת התש"ע, 8:30

הגיע היום הגדול. אני עומדת במקומי בעזרת הנשים, ומתבודדת עם הזיכרונות, כמו לפני 50 שנה בדיוק, באותו מקום, באותו יום ובאותה שעה.

~~~~~~



צפת, כ"ט אלול, שנת התש"כ, 8:30

רבקה יושבת במקומה שבעזרת הנשים, עיניה זולגות דמעות ופיה מלא תחנונים, "אנא, א-ל רחום וחנון, חוס ורחם על עוללי, כל כך הרבה חיכינו עד שיבוא. אנא, הצל את יהודה

בדרכי אליך, אמא
זיכרון עמום סיפר לי
על אבנים חבורות
על כיפה שנישאת
ועל עץ

בדרכי על אם הדרך
זיכרון שעוד נותר בי
צייר בן רצוץ טרדות
אל אמא הוא רץ
ואין מוחה

כעת חלפו דורות
הלב גדוש
חושק לחלוק לך אמא
אל חיקך לשוב

ומבעד לדמעות
על כאב הגעגוע
חוד שיני האריות
בחלקת אימי טבוע

על מצבת משכנך
מחפשת ידי
סימנים

השתקפות