"עובר אני כעת בין נופים חדשים
הצעדים הם נעשים כה איטיים..."
ולאחר מסע נדודים,
בו כל עצם בגופי
נשברה
ולא רק פעם,
בו כל עצב בגופי
נשרף עד קצה גבול היכולת,
אני עולה אל הפסגה.
המסע מתקרב אל סופו.
ולאחר ייסורים קשים,
בהם כל רגש בליבי
נחשף לחוץ
בהם כל דמע בעיניי
זלג
ולא מרצון,
אני רואה את המטמון.
ליבי פועם בקרבי.
ופתאום
הצעדים נעשים שלווים יותר
איטיים יותר
כבר אין בי דחף
לרוץ יותר
מהר, יותר רחוק.
לעוף למעלה.
הביתה.
יד רועדת
מושטת
לאחוז בידית הבית
שעוד רגע תיפתח.
יד רועדת
מושטת
לאחוז בעבר הצפון.
הדלת נעולה.
תגובות
בס"ד
ממש הוסיף לדעתי ששמת קודם את השיר של שי גבסו..
הייתי בטוח שבסוף הוא יחליט שבעצם בחוץ יותר טוב בשבילו...
[דבר שאינו נכון כלל ועיקר]
יישר כח!
בע"ה
מדהים וכואב! קצת אמיתי...