בתחנת הרכבת היה רעש. הילדים עמדו מאחורי פיטר שקנה שמונה כרטיסי רכבת, והסתכלו בסקרנות על הכל. הם בקושי שמו לב שפיטר כבר גמר לשלם לפקידה והתחיל ללכת אל הרציף. רק כשבן קרא להם הם הפסיקו להסתכל על מוכר הצעיפים והלכו אחרי פיטר ואורין.
ברציף היה קר כי רוח קרה וחזקה נשבה באותו בוקר והילדים רעדו מקור כי הם לא היו לבושים בבגדים חמים. לבסוף הגיעה הרכבת ועצרה בחריקה רועשת ובפליטת עשן שחור ליד רגלי האנשים שחיכו ברציף.
בן ומיקי עלו ראשונים ואחריהם אודי ואיתי, ואז עלו גם תום ודורי ואחריהם עלתה עוד גברת שמנה ומגונדרת, גבר חמוץ פנים, אישה עם ילדתה הקטנה ועוד מספר אנשים ולבסוף עלו גם פיטר ואורין. כולם התמקמו בספסלים הנוחים ליד השולחנות ושתקו. איתי הקטן שבר את השתיקה, "אורין, לאן אנחנו נוסעים?". כולם הסתכלו על פיטר שהביט בנוף הרץ בחלון וכשהוא שם לב שאורין לא עונה לאיתי, הוא הפנה את מבטו וראה שכל הפרצופים מביטים בו. "מה שאלת?" שאל את איתי, "שאלתי לאן נוסעים" אמר איתי.
"הפתעה", אמר פיטר.
הילדים היו מתוחים מאוד עד שהגיעו אל העיר ולונטוקי הרועשת.
הם הלכו אחרי פיטר ואורין שחצו את הכביש והקשיבו לאזהרותיהם שלא להתקרב לשפת הכביש. כשהגיעו לנמל הם חיפשו אדם שיוכל למכור להם סירה. אורין החזיקה בידיהם של מיקי ואיתי בזמן שפיטר ניהל משא ומתן עם האיש בעל הסירה. האיש לא הסכים למכור להם מהר כל כך את הסירה שלו. הוא אמר שהוא דייג, וכל פרנסתו באה לו ממכירת הדגים שהוא דג. לכן לא יוכל למכור להם את סירתו, אפילו אם יקבל תמורתה מאה דולרים. אבל אז אמר פיטר שהם צריכים בדחיפות את הסירה והוא מוכן לשלם בשבילה מאתיים וחמישים דולרים. האיש הסכים להצעה, אבל עמוק בתוכו חשד, 'מהיכן לבחור הצעיר כל כך הרבה כסף?... אולי הוא גנב אותו ועכשיו הוא רוצה לקנות את הסירה ולברוח עם הכסף?'. בסוף לא יכל יותר לעצור בעצמו ושאל את פיטר: "תגיד, בחור, מהיכן לך כל הכסף הזה? אם גנבת אותו כדאי לך להסתלק מכאן במהירות, אחרת אקרא למשטרה". אז אמר לו פיטר שהוא ואחיו היתומים איבדו את הוריהם שנפטרו ממחלה קשה והכסף הוא הירושה שקיבלו, ועכשיו הם נוסעים לדודיהם. אז שאל האיש שוב: "אז למה אתם לא נוסעים ברכבת או טסים במטוס?" ופיטר לא ידע מה לענות לו. היו כמה שניות של שתיקה מביכה ואז אמרה אורין: "הדודים שלנו באים לאסוף אותנו לא הרחק מכאן. יש להם סירה גדולה משלהם והם סיפרו לנו על אי קטן ששם יפגשו בנו". אז החליט האיש, שהסיפור של הילדים האלה דווקא נשמע הגיוני, והוא נתן להם את הסירה שלו אחרי שקיבל את מאתיים וחמישים הדולרים.
אחרי שקנו את הסירה מהדייג, עלו כל שמונת הילדים וישבו בה. היה קצת צפוף אבל הם הסתדרו ביניהם ונותר רק להפליג.
פיטר משך בחוט שהיה אמור להדליק את המנוע, והוא נדלק בקול רעש חזק.
פיטר כיוון את הסירה והם יצאו לדרך.
"קדימה, אל החיים האמיתיים!" צעקה דורי,
"היכונו לאכול כמה שתרצו!" צעק בן,
"אני שונא פטריות מטוגנות!" צעק איתי וכל הילדים פרצו בצחוק. הם היו שמחים שעזבו את מיס סטיבלזון ואת החיים האפורים בבית היתומים. עכשיו הם אחראים לעצמם ויוכלו לעשות כל מה שירצו.
הם הפליגו שעה בערך ולא הפסיקו לדבר על מה שיוכלו לעשות כשיגיעו למקום שיהפוך להיות הבית שלהם. פתאום אמר פיטר: "הגענו ילדים! תסתכלו קדימה!" בבת אחת הסתכלו כולם וקראו קריאת תדהמה. אי יפיפה היה לפניהם. מכוסה כולו בעצים ובשוליו חול רך ולבן שהגלים התנפצו אליו בקול מנגינה שקטה.
"וואו, מה זה האי הזה?" שאל אודי. "זה אי הקנריות וזה יהיה הבית שלנו מהיום. אמר פיטר. שתיקה. אף אחד מהילדים לא דיבר. כל אחד היה שקוע במחשבות שלו. פיטר עצר את הסירה על החול, וכל הילדים ירדו ממנה ועמדו בשקט. "וואו" אמרה דורי.
"אבל אין פה בתים פיטר! איפה נגור?" שאל אודי. "נבנה לנו בית על אחד העצים" ענה לו פיטר. הוא הוביל את הילדים אל תוך היער כשפתאום נשמעה שאגה... הילדים הסתובבו לאחור ונצמדו אל פיטר ואורין. פתאום זינק מאחד השיחים טיגריס גדול ומפוספס והתחיל לרדוף אחרי איתי. איתי הקטן נבהל והתחיל לברוח, אבל הטיגריס הגדול היה מהיר ממנו בהרבה ובסוף הוא השיג אותו, הפיל את איתי על גבו ו... התחיל ללקק את פניו. איתי רעד עוד מהפחד, וכשראה שהטיגריס לא עושה לו כלום הוא נרגע וליטף את ראשו של הטיגריס. הטיגריס הלך אחורנית ונתן לאיתי לקום. הוא שכב על האדמה וסימן לאיתי לעלות על גבו. איתי עוד פחד קצת, אבל עלה על גבו של הטיגריס, והם דהרו במהירות עד שראו את פיטר וכל שאר הילדים מחפשים את איתי וקוראים בשמו. אז עצר הטיגריס ואיתי צעק: "הנה אני!". כולם הפנו את מבטיהם אל איתי והופתעו לראות שהוא יושב על גבו של הטיגריס. "אל תפחדו מהטיגריס שלי" אמר איתי. הוא ירד בזהירות מעל גבו והראה לאחרים שהוא לא מזיק. רק אז העזו הילדים והתחילו ללטף בשמחה את הטיגריס, ולתת לו ללקק את כפות הידיים שלהם ואפילו העזו ועלו על גבו. כולם הסכימו בשמחה שהוא יישאר איתם.
באותו יום הם התחילו לבנות את הבית על העץ. הם בנו אותו מענפים ומזרדים שמצאו וקשרו אותם בחבלים חזקים וירוקים שהשתלשלו מהעצים.
יום אחד בזמן בניית בגג לבית, אודי ראה את דורי צועקת צעקה טרזנית וטסה באוויר על גבי אחד מהחבלים הירוקים שבמשך הזמן התרגלו לקרוא להם הילדים "חבלי קשירה". מאז גם קראו להם הילדים "נדנדות" והם היו קופצים באוויר מנדנדה אחת לשנייה ונהנים מאוד. תום אפילו ידע לעשות סלטות באוויר ולעבור לנדנדה הבאה.
אחרי שבועיים הבית היה מוכן וכל אחד מצא לו את הפינה שלו. הילדים למדו לצוד חיות ולבשל אותן, לדוג דגים בעזרת סכין, אילו הצמחים הטובים למאכל ואילו הרעילים. הכל היה טוב עד שיום אחד...
"אורין" אמרה דורי. "אורין, אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר. הבגדים שאנחנו לובשים נמצאים עלינו כבר יותר משבועיים והם נראים נורא. הם גם לא נוחים. אני רוצה בגדים שיהיה אפשר לשחק איתם". "אין לי בגדים כאלה" אמרה אורין ומשכה בכתפיה. פתאום עלה תום אל הבית והבנות הופתעו לראות שהוא לבוש בחתיכת עור חומה קצרצרה, ובטנו וחזהו חשופים. הן שאלו אותו מאיפה הבגד הזה ואיך הכין אותו. תום אמר: "הכנתי אותו מעור של חזיר בר שצדתי, אבל רחצתי אותו לפני שלבשתי אותו. תפרתי אותו עם עצם חדה וחבל קשירה דק".
תגובות
והפרק הזה-הזוי.
טיגריס חברותי?? לצוד 6 חזירי בר ו3 זברות תוך יום??