למחרת יצא פיטר מוקדם בבוקר לטייל באי. הוא נזהר שלא להעיר אף אחד. גם לא את הטיגריס של איתי. הוא קפץ על הנדנדות וחשב, ולא שם לב שהגיע אל החוף. הוא ירד בקפיצה מהעץ ונשכב על החול הרך. הוא הרגיש משהו שהוא לא יכול היה לבטא במילים. זה היה קורה לו ליד אורין. הוא פתאום היה מרגיש שהוא רוצה תמיד להיות לידה ושאם יקרה משהו הוא יעשה הכל כדי שזה לא יפגע בה. זאת לא הייתה אהבה. ברור שלא. הרי אהבה זה דבר מבייש והוא לא רצה להודות בזה, אבל בסוף הוא לא יכול היה לומר אפילו "לא" לעצמו. הוא באמת התחיל להתאהב באורין. עוד בבית היתומים הוא הרגיש את זה. בכל פעם שהיא עברה לידו הוא הרגיש מן רטט בלב, אבל הוא לא העז לגלות לה מה הוא מרגיש כלפיה כי הוא פחד שהיא תצחק עליו. 'די', הוא אמר לעצמו. 'אם אני אוהב אותה אני חייב להגיד לה את זה. אפילו אם היא תצחק עלי ואני לא אוכל להסתכל בה עוד'. הוא קם וחזר לבקתה. הוא רצה להעיר את אורין ולספר לה. כמה קווצות שיער נדבקו לפנים שלה והיא נראתה חמודה. כשהוא ראה אותה ככה, הוא לא העז להעיר אותה וחיכה עד שכולם יקומו וילכו. לבסוף נשארו רק אורין ופיטר בבקתה. "אורין, אני... א..." הוא גמגם, "מה פיטר? רצית משהו?" שאלה אורין. "אה... רציתי להראות לך מקום שמצאתי, את רוצה לבוא איתי?" שאל. "טוב, בסדר אבל קודם אני צריכה לגמור לסדר את המיטות שלנו". היא התחילה לסדר ופיטר הסתכל עליה, מתכנן איך יגיד לה מה הוא מרגיש. הוא לא שם לב וכבר נשמע קולה של אורין: "סיימתי". "אז, נלך" אמר פיטר והם תפסו נדנדות, ויצאו לדרך כשהם קופצים מנדנדה לנדנדה. הם הגיעו למפל קטן ויפה שמסביבו היו הרבה דשא ופרחים. "וואו פיטר!, איזה מקום יפה!" קראה אורין בהתפעלות. "מוצא חן בענייך?", "מאוד!" אמרה אורין. פיטר התיישב על הדשא וביקש מאורין שתשב לידו. "תשמעי אורין", הוא אמר, "יש... יש משהו שאני חייב להגיד לך". ואז יצאו ממנו המילים בלי לתכנן. הוא בעצמו לא ידע מאיפה יש לו אומץ לדבר ככה. בסוף כשסיים, הוא ראה שאורין מחייכת אליו חיוך גדול ויפה, ואז היא אמרה: "גם אני אוהבת אותך פיטר", והיא נישקה אותו. לאחר מכן שאל פיטר: "אורין... את רוצה שנהיה חברים? כלומר, אנחנו כבר חברים, אבל אני מתכוון ממש חברים, רק אני ואת". "בסדר, אני מסכימה", אמרה אורין. מאז הכל זרם. הם לא התביישו אחד מהשני וסיפרו זה לזה הכל. הם היו מטיילים לפנות ערב על החוף ומסתכלים יחד בשקיעה אוחזים ידיים. הילדים האחרים הרגישו שקורה משהו מיוחד בין פיטר ואורין. יום אחד שאל איתי הקטן את אורין: "אורין, את ופיטר תתחתנו?", אורין נבוכה, "לא איתי. אנחנו פשוט חברים מאוד טובים עכשיו.". "מה? הייתם ברוגז ועכשיו השלמתם?" שאל שוב. "לא, לא היינו ברוגז, פשוט נהיינו חברים יותר טובים ממה שהינו פעם" אמרה אורין. "אהה" אמר איתי ויותר לא חזרו לדבר על הנושא.
אחר צהריים בהיר ונעים אחד, יצאו אודי ודורי לקטוף אגסים ותותי שדה לארוחת הערב. הם התנדנדו מנדנדה אחת לשנייה וחיפשו עוד עץ אחרון. פתאום צעק אודי: "דורי! תראי! הנה עץ אגסים!", ודורי באה בעקבותיו. הם נחתו על אחד מענפי העץ והתחילו לקטוף מעליו את האגסים ולשים אותם בסל הקלוע שלהם. פתאום שאל אודי: "דורי, למה את לא מספרת לנו אף פעם למה מיס סטיבלזון כלאה אותך בצינוק?", "אתה רוצה לדעת למה?" שאלה דורי. "כן, בבקשה. תספרי לי" אמר אודי והסתכל על דורי שהתחילה לספר:
"נכנסתי לחדר של מיס סטיבלזון שבוע לפני אותו ערב שהיא כלאה אותי בו כדי לקחת קצת כסף מהכספת שלה. גם אני ראיתי את הפתק שעל השולחן ולכן הצלחתי לפתוח את הכספת. כשהיה לי את הכסף ביד, הזמנתי בדואר חבילה של זיקוקי דינור שכשמדליקים אותם הם יוצרים את המילים "מכשפה זקנה". רציתי להדליק אותם ו...", "רגע" אמר אודי. "איך היא לא מצאה את החבילה בדואר? ואיך הזמנת את זה בטלפון אם לא היה לך טלפון? הרי לא יכולת להתקשר מהטלפון שהיה בחדר שלה". "אהה... זה נכון. אבל שמעת על דבר כזה שנקרא טלפון סלולארי?", "כן, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה" אמר אודי. "לי היה", אמרה דורי. "מצאתי אותו בפח שליד המאפיה, כשיצאנו לטיול בוקר. היה חסר בו רק קפיץ אחד והוא היה מתוקן. רוב האנשים היו חושבים שהפלאפון אבוד, אז תיקנתי אותו והזמנתי. היא לא מצאה את זה בדואר, כי חיכיתי לדוור בכניסה מתחת לשיח הוורדים הנבול, ולקחתי את זה ממנו בעצמי. אחרי זה שמתי את החבילה על חבלי הכביסה כדי שמיס סטיבלזון לא תראה אותי איתה ביד ותיקח לי אותה, ואז הלכתי לחלון שמעל חבלי הכביסה ומשכתי את החבילה אלי. כשמיס סטיבלזון הייתה במטבח נכנסתי לחדר שלה והחבאתי את זה מתחת לארון שלה. כיוונתי את השעון הקטן שמוצמד לזיקוק וברחתי מהחדר. כנראה שהיא ראתה אותי בורחת מכיוון החדר שלה וככה הבינה מיד שזאת אני. אתה זוכר ששמענו באותו ערב בום חזק ואחר כך ראינו אותה עם שיער שרוף? זה כנראה בגלל שהיא הייתה קרובה מידי לזיקוקים שלי".
"וואו דורי! את ממש אמיצה! הלוואי שלי היה כזה אומץ!" התפעל אודי. "תודה" אמרה דורי והסמיקה.
הם כמעט שכחו שהם באו לקטוף אגסים. הם חייכו, קפצו על נדנדות וחזרו לבקתה באחור קטן לארוחת הערב.
תגובות