שליחות

פרק א': התחלה:

הכול התחיל ביום בהיר של תחילת הקיץ. יום אחרון ללימודים.

כול תלמידות כיתה י' חיכו בקוצר רוח שיגמר השיעור האחרון אך, הוא כהרגלו לא מיהר לבוא.

כל בת חשבה לעצמה מה היא תעשה בחופש הגדול, וכלל לא הקשיבו למורה שדברה על זהירות בחופש.

כול אחת חשבה על הטיול ' המגניב ' שהיא תעשה אם חברותיה בצפון או בים. היו בנות שדווקא חשבו על עבודה זמנית, ואיזו עבודה מכניסה הכי הרבה. כי, יש כאלו עבודות שמכניסות יותר ויש פחות.

אך, כמו כל דבר הצלצול בסוף בא, וכול הבנות רצו כמה שיותר מהר להגיע הביתה.

" אל תשכחו להרים כסאות! המנקות הן לא שפחות שלכן! " צעקה המורה בקול חנוק.

מעיין, ילדה צנומה, בהירת שער ועניים. הרימה את הכסא בשקט וחיכתה שהבנות יעברו.

תמיד כשהביטו במעיין ענייה היו מאירות.

מעיין  תמיד הלכה זקוף ולא נראתה מסכנה, דבורה היה ברור ונעים. השתדלה מאוד לא להיכנס לדברי אחרים אפילו שהיו מרגיזים ביותר.

בית הספר לא היה רחוק מביתה, היא הלכה ברגל לכיוון הבית, היא נכנסה.

הוריה ישבו במטבח ודיברו בניהם:

" הו... שלום אבא, אימא. " אמרה בהפתעה. היא לא הייתה רגילה שאביה מגיע כל כך מוקדם מהעבודה.

"בואי שבי, אנו רוצים לספר לך משהו. " אמרה אימה וסימנה לה.

היא התיישבה ליד אימא במבט שואל.

" החלטנו, אימא ואני שאנו נוסעים לשליחות בארצות הברית להחזיר יהודים לארצם..." אמר אביה בלהט.

" באמת! איזה יופי... אני התגעגע בטוח שנה הבאה אך, זה באמת חשוב להחזיר יהודים מן הגולה! כל הכבוד אבא... אימא... זה לא קל..." אמרה מעיין  ברצינות.

ההורים הביטו אחד בשני: "את באה איתנו... " אמרה אימא וחייכה.

מעיין מצמצה והביטה בהם: "אבל... סליחה שאני מהרהרת בכם ככה..." התחילה מעיין לומר.

" אנחנו צריכים אותך איתנו. קודם כל כדי לשמור על הקטנים יותר, שנית אי אפשר לעזוב אותך למשך שנה או יותר בארץ שאנחנו בחו"ל זה לא יעלה על הדעת! " קרא אימא בקול חמור.

מעיין שתקה, היא לא רצתה ללכת לשם! לארץ זרה שהיא לא מכירה שם אף אחד! לאזור לא מוכר. ובכלל מה יש לה לעשות שם?! לאיזה בת ספר ישלחו אותה? לא עדיף להיות בבית ספר שיש לה שם כבר חברות?! להתחיל הכול מחדש?!

כל זה עבר בראשה אך לא אמרה דבר וחצי דבר שסתר את מה שהוריה קבעו כבר.

זה היה כל כך מתסכל.

" אם ככה כדי שתדעי שאנחנו עוזבים באמצע החופש...בערך עוד חודש אם את רוצה להיפרד מהחברות יש לך זמן. חוץ מזה זה רק לשנה אחת זה לא שאנחנו עוברים לעולמים..." ניסה אביה לנחם.

" כן, צודק..." אמרה מעיין. היא לא ידע מה לחשוב, רק הלכה לחדרה עם הטלפון להתקשר לרותם .

אימה הביטה בבעלה בפרצוף קשה.

" שרה, אל תקשי עליה עוד יותר... אני מבין אותה. הרי היא הולכת לעזוב כל דבר מוכר. ולא את לא יכולה להשוות את זה שגם את הולכת לעזוב את החברות שלך! היא רק בת 16 והיא הולכת לחזור שהיא תהיה כמעט בת 18 הכול ישתנה כשהיא תחזור ברור שהיא נסערת... " אמר אביה בקול רגוע.

שרה גלגלה עניים. היא החליטה שהפעם תעזוב את זה ולא תגיד כלום.

מעיין התקשרה לרותם,  "רותם? " שאלה מעיין בקול רועד.

" לא זה ליאור אח שלה. " אמר בקולו הבס. " אתה יכול להעביר לי את רותם בבקשה. " בקשה.

" הלו? " אמרה רותם בשובבות.

" רותם זאת מעיין. " אמרה עניינית.

" קרה משהו. נכון? "

" עוד חודש אני טסה לשליחות במשך שנה בארצות הברית! " קרא מעיין. וכששמעה את זה יוצאה מפיה שלה חשבה , ' בעצם זה לא כל כך נורא... הרי זה מעת ה'.  אולי אני יעזור להורים שלי להציל יהודים... אולי. '

" מה? " קרא רותם.

מעיין שתקה מצידה, "  צריך לארגן איזה מסיבת פרדה!! עם כול החברות! " מעיין שמעה את רותם בוכה.

" את חושבת? אני לא... " התחילה לומר.

"בטח שצריך!! על מה את מדברת בכלל... אני אארגן את זה ואת... את רק צריכה לבוא!! מעצבנת אחת!! אני לא רוצה לשמוע שום תירוצים!! " כמעט רותם צעקה.

מעיין לא רצתה לפגוע בה אז רק אמרה: "טוב... טוב! רק תדאגי שנועם תגיע היא גרה רחוק..." ביקשה מעיין.

" אל תדאגי אני כבר יבקש מאחותי שתביא אותה... אנחנו לא נשכח אותה!! " קרא רותם ונתקה את השיחה.

מעיין יצאה מהחדר והביטה בהוריה, "רק רציתי לומר לכם ש... אני אוהבת אתכם מאוד! "

אביה חייך והביט בשרה: " נו... יקרתי אין לך מה לדאוג. את פשוט דואגת מידי. "

" אני אימא ברור שאני אדאג אם לא אני אז מי? אתה! " צחקה שרה איתו.

במשך החודש כולו למעיין כלל לא היה זמן לעצמה. כל היום הם ארזו את הבית לקרת עזיבה לשנה.

היו דברים שהם לא יכלו לקחת אך, נראה היה למעיין שאימה הייתה מאוד שמחה אילו יכלה.

כמו למשל: את המטבח כולו, כולל הארונות או את הבית עצמו, זה בהחלט היה יכול להועיל!

כול הבית היה מלא בקרטונים. עוד ועוד קרטונים.

הטלפון לא הפסיק לצלצל, מהעבודה של אבא, חברות של אמא, מורות וגננות של הקטנים ובעיקר חברות של מעיין.

ככול שהזמן חלף הלחץ רק גבר, אם נראה שהיום לא יכול להיות לחוץ יותר בא היום הבאה והראה להם מה זה לחץ.

מעיין צחקה יום אחד, ואמרה שאפשר ליצר פצצת אטום עם הלחץ שיש כאן. היא בהחלט לא הייתה רחוקה.

והימים כמו חלפו עם הרוח, ערב לפני הטיסה הגיע. זאת אומרת ערב מסיבת הפרדה! זה היה עצוב מבחינתם של מעיין וחברותיה.

" למה חייב להיות מסיבת פרדה? " שאלה את אביה.

" הם רוצות להיפרד ממך! תני להם את הכבוד הזה... חוץ מי זה אני בטוח שרותם השקיע המון במסיבה הזאת! " אמר אביה וליטף את ראשה.

" אני יודעת... " לחשה מעיין. ורצה למסיבה של רותם.