רוג'ר ג'ונס... פרק ב'

בתוך אולם גדול ומתכתי ישבו להם שני יצורים מוזרים. הם נראו כמו מן רובוטים מעולם אחר. הם נראו כך כי זה מה שהם היו. הרובוט השמאלי נראה די שמנמן ונמוך, הוא לעס המבורגר גדול מברזל ושתה קולה מנחושת מותכת. השמאלי נראה רזה מאוד וגבוה. הוא לא אכל כלום אך הרשה לעצמו להתכבד בכוס קטנה של ברגים. "אז", אמר לפתע הרובוט השמן. "איך מתקדם הניסוי?". "על מה אתה מדבר?", אמר חברו. "אהה, אתה מתכוון ל... נו, איך קוראים לו... רו?". "כן, הוא". "אני לא יודע,  בפעם האחרונה שבדקתי הוא היה במעבדה, אבל זה היה שלשום בערב", אמר השני באדישות. "מה?!?", שאג הרובוט השמן בכעס לעבר פניו של חברו תוך כדי העפת חתיכות של המבורגר ברזלי לעוס אל תוך עיניו. "אתה לא נורמלי, גלימורד! המפקד אמר במפורש שאתה צריך לבדוק אם הוא נשאר במעבדה כל חמש שעות! הוא עוד יפטר אותנו!". "תירגע...", אמר גלימורד (כנראה שמו של הרובוט הרזה). "אני בטוח שהוא עדיין במעבדה". "תירגע... אני בטוח שהוא עדיין במעבדה!", חזר אחריו שותפו בקול לגלגני מהול בכעס. "ואני בטוח שברגע זה המפקד בודק אם הוא שם, מגלה שהוא לא, ועוד מעט הוא יכנס ויגיד-".  "אתם מפוטרים!!!", צרח קול מתוך פתח האולם. "מה לעזאזאל חשבתם שאתם עושים?! ככה לזלזל בעבודתכם?! הוא לא במעבדה!!!. בדלת עמד עוד רובוט, אך הוא נראה הרבה יותר גדול וחשוב מהם. בעצם, אלא מה? הם היו רק עובדים נחותים במפעלו המפואר והידוע. גם הרובוט הזה היה גבוה ורזה, אך לא כמו גלימורד. כך הוא נראה מכובד, ולא חלש. הרובוט התקדם לעבר גלימורד וחברו. "סקילנן, אני מאוד מאוכזב ממך. וגם ממך, גלימורד", אמר. "אין לי ברירה, אלא לפטר אותכם". "לא, לא! בבקשה ממך, בנגורד! רק אל תפטר אותנו!", צעק סקילנן. "כן, הו כן! בבקשה!!!", גלימורד כרע על ברכיו, "אנחנו נעשה הכל!". "בסדר", אמר בנגורד נחרצות. "אם אתם רוצים להמשיך לעבוד אצלי... טוסו לכדור הכחול והחזירו את רו!!!". סקילנן וגלימורד החליפו מבטים, ואז, כאילו קבעו זאת מראש, פרצו שוב בתחחנונים... "לא! בבקשה! רק לא לכדור הכחול!". "לא לארץ!". "בבקשה! נעשה הכל, רק לא זה!!!". לא לכדור הארץ!". בנגורד הסתכל עליהם ואמר: "או זה או שתתחפפו לי מהמפעל!!!". "בבקשה!", צעק סקילנן. "בבקשה!". "לא!", צרח בנגורד. "אתם העובדים שלי ואני לא מצפה ממכם לפשלות! תחליטו! או שאתם מחזירים את רו או שאתם מפוטרים! זה ממש מסוכן שהוא יסתובב כך חופשי! אני הולך, ואם תוך פחות מיום אתם לא יוצאים לדרך אתם מ-פ-ו-ת-ר-י-ם-!-!-!", אמר מעסיקם הקשוח ויצא מן האולם בכעס. גלימורד קם, ניקה את ברכיו ואמר: "אין ברירה". סקילנן עשה כמוהו. "ושלא אמצא אותכם מפשלים שוב!". "טוב", אמר סקילנן. "לכדור הכחול".

***************

רוג'ר ג'ונס התקרב אט-אט אל החפץ. הוא שמע רעשים- אימו יצאה מן הבית. הכל היה מלא בעשן ולכן היא לא הצליחה למוצאו. רוג'ר קפץ בבהלה. החפץ זז! הוא עלה למעלה באוויר עד שהגיע לגובהו של רוג'ר. החפץ נראה כמו מן קובית מתכת ענקית. לפתע החפץ הצמיח ידיים, רגליים וראש. בבטנו היה מותבע רמקול קטן. הרמקול השמיע קולות מוזרים... "זורומינקול, צלימרדיק. טומליך וכינמום.". פתאום ידו הימנית של החפץ המוזר נשלחה לעבר בטנו והתקינה מן ריבוע קטן ברמקול. הקולות הפכו למובנים. "הגדרה: בן אנוש. מין: זכר. שם: רוג'ר ג'ונס. תיאור: נמוך ורזה. ממושקף. בעל עיניים חומות ושיער שחור קצר.". "אממ...", אמר רוג'ר בהלם. "היי?...". "שלום, בן אנוש", בקע קול מן החפץ. "אהה... בעצם קוראים לי רוג'ר". "שלום, בן אנוש רוג'ר". חזר היצור. "אני הרובוט רומינלגורדישמריניחורשדיגים, אבל אתה, בן אנוש רוג'ר, יכול לקרוא לי רו".

*********

אי שם, במרחבי החלל, יצאה לה לדרך חללית קטנה ואדומה. היא שטה לה אל עבר מטרה אחת, חדה וברורה. כדור הארץ.

**********

רוג'ר הסתכל על הרובוט. היו לו שתי עיניים מתכתיות, שלמרות זאת הביעו רוך. היו לו גם שתי ידיים גדולות אך עדינות, וכך גם רגליו. למרות היותו מברזל הוא נראה מאוד שברירי ונחמד. רוג'ר היסס לרגע, ואז אמר: "מי אתה? כלומר- מה אתה???". "אמרתי לך", אמר רו הרובוט בקול מתכתי אך סבלני. "אני רובוט". "לא", אמר לו רוג'ר. "אני מתכוון- מאיפה? מה, אתה חייזר? שיבוט או משהו?". "אני רק רובוט", ענה לו רו. "רובוט קטן מכוכב נוגה". "נוגה???", עיניו  של רוג'ר התרחבו עד לגודל של צלחות. "וואו... רגע! אתה ושאר ה'רובוטים', אם מה שאתה אומר זה נכון, לא יכולים לשרוד על נוגה! זה הכוכב הכי קרוב לשמש!". "אני יודע, ואנחנו כן יכולים.", ענה לו הרובוט. "אההה... בגלל זה כלכך קר לי כאן!". "אלא מה?", גיחך רוג'ר. "סתיו עכשיו. עוד קריר כאן, אבל עוד מעט יגיע החורף, ואז... קור אימים!". "ריקימנדה!", נזעק רו. "מה אני אמור לעשות עכשיו? אני לא אשרוד בקור הזה!". "ריקי- מה?", תהה רוג'ר. "ריקימנדה", הסביר לו רו חפוזות. "זה כמו 'אוי ואבוי' אצלכם". "אההה", אמר רוג'ר. "עכשיו אני מבין". "אין זמן!", צעק רו. "אני יודע מה נעשה! בוא איתי אל עליית הגג בבית שלי! יש שם את כל מה שאנו צריכים!". רוג'ר ורו נכנסו אל הבית. "ששש", סינן רוג'ר. "אמא שלי במטבח". "אמא?", תמה רו. "מה זה אמא?". "בוא נגיד", אמר רוג'ר קצרות, "שאמא זה אישה, או בת אנוש- אצלך, שמכריחה אותנו לעשות דברים ואם אנו עושים זאת היא מכריחה אותנו לעשות דברים מגעיליייייים! כמו לנשק, ולחבק! איחססס!". "אההה", אמר רו, למרות שרוג'ר לא חשב שירד ממש לעומק דעתו. הם חצו בדממה את המסדרון. הכל הלך מצויין עד ש... "בווום! טראאאח!". "רוג'ר?", נשמעה צעקה מהמטבח. "רוג'ר? מה הולך שם?". "כלום, אמא!", אמר רוג'ר וסינן בשקט לרו: "לך! תתחבא בשירותים! זה המקום ההוא שעושים בו-". "זה בסדר", קטע אותו רו במהירות. "אני יודע מה זה". אימו של רוג'ר יצאה מן המטבח. "רוג'ר!", היא צעקה, מזועזעת. "מה עשית? זה האגרטל האהוב עליי!". "על מה את מדברת, אמא?", רוג'ר הסתיר בגופו את השברים וחייך אל אימו חיוך גדול ומלא שיניים (לא מצוחצחות). אימו הבחינה בכך. "רוג'ר? לא ציחצחת שיניים היום בבוקר?! לך למקלחת מיד! צחצח אותן טוב עד שיבריקו! אני אביא את היעה. רגע, איפה היעה?", אמא של רוג'ר חשבה ואז נזכרה. "אהה, נכון- בשירותים. אני אלך לשם ואתה תלך לצחצח! שמעת אותי?". "טוב, אמא...", אמר רוג'ר, מדוכדך. "רגע... השירותים? אמא? רו...? אוי ואבוי!". "אהההה!", צרחה נשמעה מכיוון השירותים. "אמא.", אמר רוג'ר ורץ לכיוון הקול. "אמא? איפה את?", צרח. "אני כאן!", אמרה לו אימו בכעס. "יש לך סיבה טובה למה אתה עומד כאן וצורח?". "אמא?", אמר רוג'ר. "ל... ל... למה צרחת?". "אה...", אמרה אימו וכעסה רק הלך וגבר. "מה זה?! יש לך מושג מי עשה את זה? נכנסתי לשירותים ומצאתי את זה שם! זרוק!". רוג'ר הסתכל לעבר החפץ שבידי אימו. זה היה היעה. היעה החדש שלהם. יעה יפה מברזל ועץ. שבור, מעוך ומרוסק. רגע... מברזל? אוי לא... רו! "אמא, חכי שניה", זרק רוג'ר ורץ לשירותים. הוא נכנס. לא היה שם אף אחד. "רו?"......

                                    המשך יבוא...

                                                                                           תולעת מושבעת... 

נ.ב: סליחה על הרווח הממושך בין הפרק הראשון לזה.  סורייייייייי