תפילה

'להתפלל לרפואת אוריה בת אסתר, נפצעה אתמול בפיגוע והיא במצב קשה' הודיה עברה בכיתות באולפנה ורשמה, ובכל פעם זה צרב לה מחדש, כמה פעמים יצא לה להתפלל לרפואת מישהו ומעולם לא כאב לה כל כך...

אוריה... השמחה תמיד,שאינה יושבת בשקט לרגע עכשיו בבית חולים, מצבה קשה, מונשמת...

וכמה קשה לשמוע את המילים ''בסכנת חיי'ם"... 

פיגוע בשבילה תמיד היה קשה וכואב.

אבל עכשיו שזה קרוב אליה יותר מאי פעם, היא הבינה מה זה קשה באמת.

להתפלל על חברה שלך, כמה כואב זה... 

היא ראתה בעיני רוחה את אוריה, בבית החולים סביבה רופאים רבים ודאוגים, מחוברת לצינורות רבים, חיוורת ומחוסרת הכרה.

היא ראתה את עמית, התאומה שלה, יושבת בבית, דואגת ובוכה...

רק המחשבה על כך העלתה בעיניה דמעות, הקב''ה שלח לה רפואה שלימה..!

                                   --------------------------

כתה יא' כל יום לאחר התפילה אומרת כמה פרקי תהילים "לרפואת...."

בנות אומרות שמות של חולים "יש גם שם בלוח, לרפואת אוריה בת אסתר, פצועה מהפיגוע", אילה שרק עכשיו גמרה את 'עלינו לשבח' הצטרפה אל כיתתה באמירת שיר המעלות אבל השם שעל הלוח תפס את מבטה

/אוריה בת אסתר/

'אוריה... טוב, למה שזאת תהיה חניכה שלי.... יש עוד הרבה "אוריות" בעולם...'

שכל לחוד ורגש לחוד, עדיי'ן היי'תה לה הרגשה רעה בקשר לזה.

"ליאת, מי רשם את השם על הלוח?" שאלה את חברתה לשולחן,

"חמשושית אחת, חניכה שלך, הודיה אם אני זוכרת נכון... היא הסתכלה עליך, ואת כמו מדריכה דוסית מצויה היי'ת שקועה בתפילתך" אמרה ליאת וקרצה. 'מה?.... אין סיכוי שזאת אוריה לא יכול להיות... רגע איך קוראים לאמא שלה? וקול של תקווה עלה מתוכה 'לא אסתר, לא אסתר' אבל היא ידעה שלא תוכל לשקר לעצמה.... לאמה של אוריה קוראים אסתר... לא , זה לא יכול לקרות. אוריה? בפיגוע? מצב קשה?!!!'

"מה קרה? הכל טוב?..." שאלה ליאת למראה פרצופה המבוהל של אילה

"זה...זה... ח חחניכה שלי... לא , לא!" אילה קמה בפתאומיות ממקומה ויצאה מהכיתה במהירות, והמורה ששאלה לאן היא הולכת נשארה עם הכיתה ללא תשובה....

כל הדרך במסדרון לכיתות ט' היי'תה נראת פתאום ארוכה 'לא! זאת לא היא, בטוח שיש עוד כאלה שקוראים להם ככה.... זה לא יכול לקרות' היא נאחזה בתקווה הזאת חזק למרות התחושה הרעה שכרסמה בה עוד מהרגע ששמעה את השם...

'כיתה ט2' הכריז השלט הקטן שליד הדלת, אילה פתחה את הדלת כמעט בהיסטריה

 "אפשר בבקשה את הודיה?"

"לא." אמרה בתקיפות המורה שבכיתה.

"המורה, בבקשה... זה דחוף...''

"לא שיניתי את דעתי" דלת הכיתה נסגרה, משאירה מדריכה לחוצה וחניכה תוהה... אילה הסתובבה מחוץ לכיתה. לשיעור שלה היא לא מסוגלת לחזור כל עוד היא אינה יודעת מה עם אוריה.

לאחר כמה דקות יצאה חן מדלת הכיתה. חן והודיה הן החניכות היחידות שלה שלומדות פה. "חן! מה עם אוריה?" התפרצה אילה שמטבעה דווקא היי'תה תמיד רגועה, היא לא היי'תה מסוגלת לשאול דבר אחר מלבד זה.

"אין חדש לצערינו..."אמרה חן ופניה נפלו

"מה קרה לה?מה ?...."

"מה? את... רגע, את לא יודעת ?"

"יודעת מה? מה קרה לה? זה.. זה נכון?"

"אתמול בפיגוע...היא היי'תה על האוטובוס... היא תכננה לנסוע לירושלים אבל.... יי'מח שמו של הערבי ההוא... היה פיגוע... ו... היא נפצעה קשה, קשה מאוד... עמית לא עונה אז אני לא יודעת אם השתפר מצבה..."

"אבל..."

"את לא ידעת?"

" לא, רק היום בתפילה הודיה רשמה להתפלל.... להתפלל לרפואת אוריה... אוריה בת אסתר... ו... לא רציתי להאמין... לא ידעתי..."

"אילה, את בסדר?..." שאלה חן,  אילה נשענה על הקיר שמזל שהיה מאחוריה ועיניה בהו ברצפה, המומות.

"כן... אני... תודה חן שיצאת... כל שניה של אי ודאות הלחיצה אותי יותר... ועכשיו..." "הרבה תפילה..." חן חיבקה את אילה חזק "תפילות תמיד עוזרות... גם לי היה קשה ברגע שידעתי" 'תודה חן, תודה' אמרו עיניה של אילה,

"בשורות טובות!" אמרה חן וחזרה אל כיתתה, משאירה את אילה מדריכתה המומה וכואבת עם מחשבותיה... היא הכריחה את עצמה לקום וללכת לכיתה ועשתה זאת כשמחשבותיה היו במקום אחר לגמרי...      

כיתה יא' היי'תה באמצע שיעור היסטוריה כשאילה נכנסה לכיתתה במהירות לקחה את התיק שלה והתכוונה לצאת "אילה, מה היי'תה העלמות הזאת ולאן את מתכוונת ללכת?" "אני... לא  מרגישה בסדר" מלמלה ויצאה מהכיתה,

'כנראה שאני באמת לא נראת טוב אם המורה לא יצאה אחרי...' חשבה. 'ללמוד כרגיל ועוד היסטוריה אני לא יכולה עכשיו. אז מה לחזור לבית ריק כשחניכה שלך מאושפזת במצב קשה?.... מה את רוצה לעשות?..... אני אלך... אלך לבית שלה, אולי עמית בבית... '

השומר יצא לסריקה והשאיר אחריו את השער פתוח , ואילה יצאה מהשער הולכת במהירות ומבט מבולבל בעיניה 'אוריה? דווקא אוריה? ויכול ל היות ש... ש... אסור לחשוב מחשבות כאלה, יהיה טוב יהיה טוב!' היא ישבה בתחנה 'טוב שיש לי איתי תמיד ספר תהילים' היא פתחה והחלה להתפלל כשדמעות בעיניה, גם כשהיי'תה על האוטובוס המוביל לבית של עמית ואוריה, לא הפסיקה לקרוא תהילים, 'לרפואת אוריה בת אסתר...   לרפואת אוריה בת אסתר...' מילים אלו הדהדו בראשה עד הרגע שהגיע לבית. דפיקה על הדלת, עוד אחת ואין תגובה 'אולי לא עשיתי טוב שבאתי? הרי אני בעצמי עדיי'ן נסערת ולא סגורה על עצמי איך אוכל להיות בכלל עם עמית? לעודד אותה... ואולי היא בכלל הלכה לבית ספר כרגיל..?' אך כאילו נגד רצונה דפקה שוב על הדלת והפעם נשמעו צעדים מתקרבים, טל אחותה פתחה את הדלת

"אילה"

"טל... מה שלומך?"

"ברוך ה'.. מתמודדים... " אמרה טל "ועוד יש לי בגרות היום..."

"בהצלחה טל...  באתי לעמית היא נמצאת?"

"כן"

"ומה עם אוריה?"

"המצב קשה מאוד ולא יציב...   את יכולה נראה לי להיכנס אל עמית היא בחדר שלה, טוב שבאת. תודה"

אילה נכנסה לבית 'כנראה רק שתיהן בבית' חשבה, לא פעם ראשונה שהיא בבית שלהן אבל הפעם הכל היה נראה אחר, שקט יותר... עצוב יותר... היא עמדה בפתח החדר עמית היי'תה עם הגב אליה רכונה על השולחן קוראת תהילים ברגש, אילה התקדמה אליה ועמית סובבה את ראשה. על עיניה ראו שהלילה היא לא ישנה הרבה והם היו אדומות מבכי "אילה..."

"עמית... אני מפריעה עכשיו?" 'כל כך טיפשי מצידך בטח שהפרעת… לא היי'ת צריכה לבוא'

"כן, אבל טוב שהגעת" אמרה, וחיוך קטן של תקווה על שפתיה    

"עמית... אני לא ידעתי בכלל עד היום בבוקר... והיי'תי חיבת לבוא, לא יכולתי להישאר באולפנה וללמוד.... "

"בסדר, בסדר... את לא מפריעה... שימחת אותי שהגעת... אוריה עכשיו בטיפול נמרץ, מונשמת והכל..." עמית התנשמה בכאב "אבא ואמא שלי איתה עכשיו, המצב ממש לא יציב ואנחנו עוד לא יכולות לבקר...אז מתפללים , והרבה... את לא יודעת איך זה עצוב להתפלל על אחותך...בת אסתר, זאת אמא שלי... אבל יהיה טוב בעז''ה היא הולכת לעבור ניתוח מחר... משהו דחוף ודי מסובך..." קולה של עמית נחלש "אבל יהיה טוב... הקב''ה לא עושה דברים סתם... הכל לטובה, ולאוריה מגיע רק טוב, אז יהיה טוב... מה שלנו נשאר לעשות זה רק תפילות ואמונה ואם יקרה משהו רע..." עלו דמעות בעיניה של עמית "אז ... אז... זה רק מה' " היא פרצה בבכי,

ואילה בכתה גם 'כמה אמונה יש לה, לעמית איך היא מסוגלת... רק אתמול זה קרה והיא... האמונה שלה רק מתחזקת.... אין ניסיון שאדם לא יכול לעמוד בו, רק עכשיו אני רואה עד כמה זה נכון'

"עמיתוש...תבכי... תתפללי לקב''ה אני בטוחה שהוא שומע את התפילות שלך ושל כל מי שמתפלל לרפואתה, היום כל האולפנה שלנו אמרה תהילים לרפואתה ובטוח שגם האולפנא שלכן..." אור ניצת בעיניה של עמית " אולי לי יותר קל להגיד את זה ממך אבל כל הדברים הקשים שבאים עלינו בעולם הם נסיונות מהקב''ה וגם עכשיו... אולי זה ניסיון בתפילה שלנו... באמונה שלנו... אבא שבשמים מביא לעולם רק טוב... הכל מהלכים גדולים של השגחה... ולנו נשאר להאמין בו... שהוא עושה טוב... שיהיה טוב ולא משנה מה הוא יביא לנו"

"תודה אילה שהגעת... תודה"

"עמית... תודה לך חיזקת אותי..."

עמית הושיטה לאילה את ספר התהילים שהתפללה בו "את נשארת?"

"אם אני לא מפריעה אז כן... תודה"

עמית הוציאה לה מהארון ספר תהילים נוסף ושתיהן התפללו.

'הדפים האחרונים רטובים יחסית, עמית... היא בכתה... מסכנה... איזה התמודדות... תודה ה', שנתת לה כוחות להתמודד עם הניסיון... תודה'

'איזה נשמה טובה אילה... יצאה מהלימודים וטרחה להגיע עד אלי... זה נותן כוחות  לראות אנשים שאכפת להם, וכואב להם ביחד אתך... תודה ה' שזכיתי בכזאת מדריכה... תודה'