חייב את חייו

העיניים נעצמו באיטיות מתחת למשקפי השמש השחורים שלו, עייפות ומותשות אחרי שבוע שלם שבו היו פקוחות כמעט ללא הפסקה, מדיו הירוקים היו מקומטים ושרווליו היו מופשלים למרות הקור בחוץ, שיערו התארך מעט בזמן האחרון, ובכומתה שהייתה מקופלת על כתפו היה חור, חור עגול, מדויק, חור של קליע, קליע שהיה מכוון אליו, ופגע, אך לא בו...

הוא השתרע על הספסל של האוטובוס ראשו נצמד לחלון, נכנע לתנוחה המוזרה, כבר רגיל לגרועות מממנה, כבר רגיל לישון בכל מקום שבו אפשר לשבת...

האישה שנכנסה לאוטובוס אילצה אותו לפקוח את עיניו ולהסתכל על המושבים סביבו, להבין שהמקום לידו הוא המקום היחיד שנותר פנוי, הוא הצטמק במקומו מניח להרגליו המנומסים לשלוט עליו, מניח לאישה המבוגרת לשבת על ידו, היטיב את משקפי השמש על עיניו, שניסו ללא הצלחה להיעצם שוב.

הניסיון הלא מוצלח עורר אותו מעט ושטף אותו בנחשול ענק של זיכרונות, הוא נאנח ונכנע, נותן לזרם החזק להטביע אותו שוב, מורגל היה להיכנע, נכנע לזיכרונות הכואבים, נכנע למראות המזוויעים, נכנע לקור המצמרר, לשערות שסמרו על גב ידו, נכנע לחולשותיו, נכנע, נכנע למלחמה...

מלחמה, מלחמה שנכנעים לה, מלחמה שמנצחים בה, אך מנגד, נכנעים לה,

מנצחים את האויב, מכניעים אותו, אבל נכנעים גם בעצמנו, נכנעים למציאות, מפנימים את שינויי התפיסה שלנו לגבי העולם, מבינים שרוע כמו שלא דמיינו שקיים בכלל, קיים גם קיים.

נזכר בזלצר, בדקות האחרונות בחייו של זלצר, אך גם בחייו שלו, בדקות האחרונות לפני שהרגיש שחייו אינם חייו, אולי קרואים הם חיים אך הם אינם שלו, המושג "חיי אינם חיים" שייך לעבר, המילה "חיי" כבר לא קימת במילון שלו, חייו שייכים לזלצר וזה כבד עליו,

הרבה יותר כבד מזלצר, הוא נזכר איך תמרן בין המוקשים, בין הגופות, שלנו ושלהם, בין הבורות הפעורים באדמה שנראו כמו פצעים פתוחים, בין הכדורים השורקים מסביב, זלצר על גבו, משתדל להשמיע כמה שפחות אנקות כאב, אך היה זה בלתי נמנע, הכאב היה גדול מידי בשביל לשאת אותו בשקט, והוא רק ניסה להיטיב את תנוחתו של זלצר להסב לו כמה שפחות כאב.

הוא ישב באוטובוס נדחק בין החלון לאישה לא נכנע לעיניו שהתכסו בדוק של דמעות ולראייתו שנטשטשה.

נזכר איך בוזגלו בא מאחוריו, בוזגלו נראה היה חלש, ופניו היו חיוורות אך כוחו הרב היה בעזרו והוא הצליח לשמור על  קצב מהיר, מזרז את כל מי שפגש בדרכו. בוזגלו הפנה אליו לחישה מותשת ממאמץ "שטרן, אתה יכול לתת לי לעקוף אותך? הוא במצב גרוע" אמר כשהוא רומז על הפצוע שסחב על גבו.

הדמעות החלו לזלוג, נעצרות על ידי המסגרת השחורה של משקפי השמש, כשנזכר בפיצוץ. כן, גם לבוזגלו הוא חב את חייו, וגם לפצוע שסחב על גבו, החתיכות שעפו לצדדים והאש הגדולה, והרעש כמה רעש, וההבנה, אם בוזגלו לא היה עוקף אותו לפני דקה אלה היו הוא וזלצר, שם, בתוך האש הגדולה.

ההבנה שגרמה לו להתמוטט על הבור שנפער מולו, ההבנה שגרמה לו להיות חב את חייו לשלושה אנשים תוך שלוש דקות, ההבנה שחדרה למוחו בהצתה מאוחרת ביחד עם לחישתו של זלצר, לחישה חלושה, לחישה שמאז שזלצר השמיע אותה הוא הוסיף לשמוע אותה עוד הרבה מאוד פעמים מתנגנת בראשו ביחד עם לחישתו של בוזגלו, גורמת לשערותיו שיסמרו, גורמת לצמרמורת, שמחלחלת בו, עוברת בגבו, מטיילת בין החוליות בעמוד השדרה שלו "שטרן יורים עלינו" הלחישה, הוא נזכר והצמרמורת מתחזקת "שטרן צריך להמשיך" ואז הוא נזכר איך הרגיש פתאום את כל כובד משקלו של זלצר על ראשו, איך הרגיש בחוש שהוא עומד למות אך לא נותר בו כוח לחשוב. איך ידע שזלצר מגן עליו בגופו, אך לא הצליח להבין זאת. איך הרגיש את הכומתה משתחררת מכתפו ונוטה הצידה, לראשו הבלתי מוגן של זלצר בעקבות קסדתו שנפגמה. איך שמע את השריקה מתקרבת לאוזנו, הרגיש את הבום בתוכו, חש בדם הנוזל מכיוון ראשו, והיה בטוח שהוא כבר מת, שסופו כבר הגיע. איך שהבין לפתע שנשימותיו של זלצר פסקו, איך שהרגיש את התדהמה, את ערפול החושים והבין שהכדור טעה בכתובת, שהוא חב לזלצר את חייו.

הוא הגניב את ידו מתחת למשקפי השמש מנגב את הדמעות שברחו ופוזל במבטו לעבר האישה שישבה לידו, פוזל לעבר האוטובוס המלא נוסעים, חייל בוכה.

זה היה הפיצוץ הגדול ביותר ששמע בחייו, הפיצוץ האחרון ששמע בחייו, הפיצוץ האחרון ששמעו עשרות חיילים שחזרו הביתה מהמלחמה, הפיצוץ האחרון ששמעו כל אותם אזרחים שבלי כוונה עלו לאוטובוס ביחד עם אויב, ביחד עם אויב שלא גומר את המלחמה אף פעם.

בהריסות האוטובוס שפוצץ מצאו גופת חייל, כומתה מחוררת על כתפו ומשקפי שמש לעיניו, ואנו חייבים לו את חייו.