זה לא בשבילה, היא יודעת שזה לא בשבילה, כבר אמרו לה את זה מיליון פעמים, כולם, כל מי שחושב שזכותו להביע דעה בעניין, אומרים לה שזה לא מתאים לה, שהיא שווה יותר מזה, שאין לה מה לחפש בזה אבל... אבל היא יודעת את האמת...
היא יודעת שהיא שווה עוד פחות מזה, זה לפחות עושה את העבודה שלו כמו שצריך, הוא יודע מה המטרה שלו ומצליח מאוד בינתיים.. לפחות אצלה...
המטרה שלו זה להשמיד כל מה שאפשר , להפוך את הכול, את כל כולה, לכלום, לאפס, לשאוב את הכול, את כל הרצונות, כל המחשבות, כל התהיות, כל השאלות, כל השמחה המועטה שעוד נשארה, קמצוץ התקווה האחרון שנותר, והמטרה הראשית לסחוט את האמונה, עד הסוף, עד שתיפול מרוקנת על השטיח שיבלע את שיגיונותיה בדממה ביחד עם פירורי אבקה לבנה שינחתו עליו, ללא מחשבות, ללא תהיות, ללא אמונה..
ללא אמונה כלל, בלי אמונה בעצמה, בלי אמונה בחיים, בלי אמונה במוות, בלי אמונה במשהו חוץ ממנו, שגורם להתפזר על השטיח ולהרגיש מרוקנת...
כשאתה מלא עד גדותיך זה קשה, אין ספק, אך כשאתה מרוקן, ללא תמצית חיים, ללא תכלית, אזי קשה הרבה יותר...
והיא מרגישה שהיא נשאבת, היא לא יכולה, היא לא יכולה בלי, והיא מרגישה כזאת קטנה, כזאת שלא מסוגלת להעביר יום בלעדיו, בלי לנשום אותו, בלי להריח אותו, בלי להסניף אותו, לגמרי, עד שתתרוקן, והיא הולכת למגירה ומוציאה אותו, מסתכלת עליו בערגה ושומעת בליל של קולות בראשה "לא! זה לא בשבילך! את הרבה יותר מזה!" אבל היא, היא יודעת את האמת...
והמחשבות מפסיקות באחת והכול רגוע והכול זורם, היא נושמת אותו ממש עד הפירור האחרון, והיא מרגישה שלווה, והיא יודעת בפנים עמוק, והיא מרגישה שם בתוכה, עמוק, שהיא טיפשה שלא הייתה צריכה לעשות את זה, שכבר עברה מספיק וגם קצת יותר מידי והוא, הוא תוקע אותה בעבר, לא עוזב אותה, לא מרפה והיא כמובן נכנעת...
והיא שוב נכנעת אליו והמחשבות האלה שצצו מתוך העומק כבר נעלמו ממזמן, והיא שוב ניגשת למגירה השחורה, ולוקחת משם עוד ועוד ומסניפה ונושמת ומריחה וצוחקת עד כלות כוחותיה והיא מרגישה איך בכוחותיה האחרונים היא צונחת על השטיח הרך, השטיח שעבר איתה הכול...
טשטוש, ערפול חושים, חושך...
מחר אולי יהיה כתוב בעיתון, במודעה קטנה, שחור על גבי אפור, על עוד אחת, שמתה, ממנת יתר.
היא כבר לא תהיה יותר,
אבל הוא- חי, ממשיך לגבות קורבנות חדשים...
תגובות