ב"ה
סוף הפרק הקודם:
אבל יש מישהו שחושב שונה. משפחת זיומיץ. הם גרים בגבעת המכתש. למעשה, קוראים לה כך רק משפחת זיומיץ.
ואולי כי משפחת זיומיץ גם היא מן "מתבודדת". הגברת זיומיץ, אשה יראת שמי'ים, דאגה להרחיק את חמשת ילדי'ה מהשכונה, שרוב אנשי'ה אינם שומרי תורה ומצוות. לפעמים הפריע לגברת זיומיץ שאין לה חברה, אבל היא ידעה שבעלה הקריב למענה רבות, והיא חי'יבת לגמול לו על כך ולו במעט.
***
ריקי ישבה על עץ התפוח, על הענף השלישי הגדול, זה שתמיד אורי הי'ה מרים אותה עליו. היא בהתה אל עבר הרחוב, מסתכלת על האנשים ההולכים ושבים. ישישה אחת עם סלים הלכה לאיטה ברחוב. ריקי ניסתה לדמי'ין כיצד נחרט כל קמט במצחה. "ואולי אני סתם מרחמת על עצמי? הרי הבעי'ה שלי לא כזו גדולה, ובע"ה את שלי אפשר עוד לפתור, אם יקרה נס... אבל יש אנשים שקרו להם אסונות יותר גדולים... קרוב משפחה שנפטר.. או שהם נפגעו פיזית.. או נפשית.. או.." היא ניסתה לחוב על דברים יותר גרועים משלה. "בסך הכל, לכל האנשים בעולם יש בעיות, לא?" היא שאלה קבעה לעצמה.
"ריקי!!" קראה אחותה מהבית. ריקי מיהרה לקפוץ מהעץ, לסדר את המכנס ולרוץ הביתה.
***
יוא-ל התישב באנחה על הכסא השמא-לי בפינת האוכל הגדולה שלו. שלושת הכיסאות היו ריקים. לאחר כשני'ה הוא קם מהכסא בכעס. הוא הדליק את הרדיו. ניזה להקשיב למילות השירים.
"אתה הילד שביקשתי / שעליו תמיד חלמתי / זה אני שמחי'יך בקטן // בחי'י אגן עליך / ואשמור את צעדיך / שתמיד תהיה בטוח כל הזמן.."
יוא-ל מיהר להעביר תחנה.
"יש לי אישה שאוהבת אותי, /היא רק שלי. // היא מכירה אותי מהתחלה/ שלי, שלה.//היא מוכרחה להיות חכמה -/ אמא שלי //ואת השיר אני שר בשבילה..."
יוא-ל סגר בכעס את הרדיו. הוא הרגיש מחנק בגרון. "אוי, לא שוב.. כבר בכיתי מספיק, בבקשה!!" הוא הרגיש את הדמעות החמות זולגות לו על הלחי'ים. הוא עלה בגרם המדרגות הגדול. 'איזה בית ריק... תיכף עוד י'היו כאן רוחות רפאים...'. הוא
נכנס לאחד החדרים. הי'ה זה חדר גדול, מלא בצעצועים ומשחקים. שידה ומיטה קטנה עמדו דוממות בפינת החדר. יואל התישב על המיטה, ולקח בעדינות תמונה אחת מן השידה. מן התמונה ניבטו חי'יכים אשה וילד. "אבל למה?! מה עשיתי
רע?! שמישהו יענה לי!!" הוא לחש. התחשק לו לצרוח בכל הכח... אבל הוא פחד שיחשבו שהוא משוגע...
***
אדון זיומיץ התי'ישב על הספה, ולקח בידו את העיתון. גברת זיומיץ ישבה בכורסא לידו וסרגה כיפה. "לאה ביקשה ללכת לגן שעשועים היום", היא אמרה בהיסוס. "נו?" הרים אדון זיומיץ את עיניו מהעיתון. הוא הי'ה מודע לסבל של אישתו, אבל הוא הרגיש שהיא ממש לא מודעת לסבל שלו. "הרשתי לה.. והיא ראתה שמה.. ראתה.. דברים שלא הי'יתי רוצה שתראה.." היא לחשה בעצב. מר זיומיץ נאנח. מתי אישתו תשלים כבר עם כך שהם לא גרים בשכונה דתית?! ואולי היא צודקת? אולי הוא
צריך לוותר קצת? אחרי הכל היא.....
______________________________________________________________________________________
*אל תבקשו ממנה שתאשר את זה פשוט קחו את זה כעובדה[העורך הליצן שונא שגיעוט הכטיוו שם, שם]
תגובות
בס"ד.
מה עם סוף הסיפור?