יד מלטפת,
סטירה על פניי,
דמעת כאב
לבי עוד חי.
מבט מרגיע,
שפתיים נושכת,
ידי על עיניי
שתיקה מתמשכת.
כתפיים חובקות,
קנאה לא נכרת.
הבכי נפרץ
לכאב מתמסרת.
בואי אמא,
חבקי ותרגיעי
לטפי בעינייך,
עד אליי תגיעי.
הבכי נפסק,
צלצול הסטירה מהדהד
אך למה כשכמו עכשיו,כמעט-
נעלם הרגש,
הגעגוע התאייד.
תגובהתגובות