רק משלים מניין
פרק א'
צחנת זבל. ריחות הטחב, גללי כבשים, תחמיץ ואוכל לא מזוהה רחפו באוויר ממלאים אותו בפרורי רפש.
איתן לִיכְמָן פקח את עיניו, מעורפל, מביט בקירות האבן והאדמה בקרקע. הצחנה חדרה בנחיריו, מערפלת גם אותם.
בידו הפצועה הוא משש את הבלוטה שצמחה לו בראש משדרת גלי כאב לכל הגוף שרעד.
הוא ניסה להזיז את הרגליים, אך הם לא שעו לתחינותיו. קשורות בחבל חזק צמוד לבשר.
עיניו המשיכו לשוטט בחדר, תוהות.
מה אני עושה כאן לכל הרוחות?
תיק הטיולים שלו נח באחת מפינות החדר, בעצם לחור המצחין שהתיימר להיות חדר, קרוע. טלית שבת בצבצה מבין הקרעים.
והכול חזר אליו.
* * *
הפלאפון, נוקיה 3100, שמזמן הפך להיות רב-מכר אצל הדתיים לאומיים, רטט לו בכיס.
'שובאל מחייג אליך' הבהב מהצג, הוא לחץ לקבלת השיחה.
"אחי, מה מצב?"
"הכול סבבה, מה קורה אצלכם?" ענה לו.
"אחלה. תקשיב אחי, אנחנו חייבים עוד אחד כדי להשלים מניין לשבת. אתה חייב לבוא."
"שמע, אני אדבר עם ההורים ואבדוק."
"סומך עליך."
הוא החזיר את הנייד לכיס ונכנס למטבח.
"אמא, אני הולך להשלים מניין בחווה ההיא בבקעה."
"אין בעיה, בן." החזירה והוסיפה מחייכת "רק אל תשכח לבקר גם אותנו מידי פעם."
"בעז"ה אמא. תמסרי ד"ש לאבא כשיחזור מהקניות. ושבת שלום."
"שבת שלום."
הוא הכניס לתיק את החולצה המגוהצת והמכנסיים הלבנות ועוד כמה עוגיות מאפה אמא. התפילין והטלית כבר היו בתיק יחד עם בגדי החלפה וסנדלים.
אחיו ושלושת אחיותיו ששמעו את השיחה הסתערו עליו בחיבוקים ונשיקות.
"איתן, תבוא בשבת הבאה, בסדר?" אמרה לו אחותו הצעירה בקולה הצפצפני.
"אני אשתדל," החזיר לה בחיוך והוציא את הפלאפון.
"שובאל, אני מגיע אליכם השבת, אני אזרום בטרמפים."
"שיחקת אותה אחי, תודה רבה. כדאי שתזדרז, עוד שלוש שעות שקיעה. תתקשר אלי כשאתה בצומת לחווה".
הוא רץ במהירות לכיוון הטרמפיאדה, בימי שישי השטן מחזיק את השעון והוא תמיד מריץ אותו.
אוף.
עשרות עמדו וישבו בצומת, מחכים לטרמפים.
בימי שישי השטן גם ממלא את הטרמפיאדה.
איתן הניח את התיק בצד והתיישב על המדרכה. אין הרבה שצריכים לכיוון הזה, אולי יתמזל מזלו. אולי. מכונית סובארו מתנחלים עצרה לידו. מהחלון צרח בחור צעיר, אחד שלא מזמן היה בצד שלהם, של מחפשי הטרמפים. רק אנשים שמכירים יודעים לעצור. "מבואות יריחו" הוא אמר. איתן הרים את התיק והתקרב לסובארו. שתי בנות שירות לאומי, לפחות ככה נכתב על התיק האדום שלהם, רצו מרחוק ונדחפו לפניו. אני לא אתחיל לדחוף, החליט רגע לפני ששלח בהם אגרופים קמוצים. הן התיישבו מאחורה. לפחות נשאר לו מקום מקדימה. הוא הניח את התיק על הברכיים והידק את חגורת הבטיחות, מחליף דיבור עם הבחור, על הכניסה לעזה, על כל הפילוגים במפלגות הימין, וכל שאר הדיבורים שמתקשקשים כדי להעביר את הזמן. וכשנגמרו הדיבורים והתחיל השקט מחריש האוזניים לטייל במכונית, הוא הכניס דיסק, ואודי דוידי החל למלא את האוויר.
על אבנים גדולות בצד נכתב 'נעמה', כמו בכל היישובים באזור ים-המלח. מעניין מי המעצב המוכשר, הרהר לעצמו בציניות.
"אני צריך בפניה לייטב," אמר לבחור "זה עוד חמש דקות בערך."
"אל דאגה," החזיר לו.
למרות היות הרכב מסביבות שנות השמונים הוא דהר במהירות. עוקף בפראות יונדאי חדשה.
"הנה כאן," הצליח איתן לפלוט, מצביע על השלט שהפנה לימין ושנכתב עליו 'ייטב' בכל השפות, גם בעברית.
הוא איכשהו חרק בתחנה אוטובוס שנראתה מימי הביזנטיים.
"אתה בטוח שכאן אתה צריך לרדת?" תמה.
"כן. תודה רבה אחי, ושבת שלום." ענה לו תוך כדי שהוא טורק את הדלת הצולעת בעדינות, מפחד לפרק את הרכב.
הוא עמד ליד התחנה, מסתכל על השלט שעמד בצד השני ומַפנה מהכביש הראשי. בתנועת יד זריזה הפשיל את השרוול והסתכל בשעון הג'ישוקט. פחות משעה לכניסת שבת.
קולות בערבית שוטטו עם הריחות המצחינים בכפר המוזר שבו הוא נחת.
מתי שובאל יגיע?
הוא מיד הוציא את הפלאפון והתקשר אליו.
"שובאל, הגעתי לפנייה. אני נמצא פה באמצע איזשהו כפר, מכיר?" דחס את המילים בנשיפה רועדת.
"כן, זה אעוג'ה."
"הם דרוזים?" שאל.
"לא, הם ערבים," ענה, מנסה להרגיע.
"כפר מסוכן?"
"קצת," החזיר, בקול שמבהיר בדיוק את ההפך.
"אני מחכה לך כאן," מלמל.
"אני בדרך."
איתן לחץ על 100, וניתק. שהחיוג יהיה קצר. על כל צרה שלא תבוא.
רכבים חלפו על פניו, רכבים ערביים, הפחד זרם לו בדם. פחד הוא פסיכולוגי. אבל הפסיכולוגיה שרתה מעליו. הוא הוריד את התיק והניח אותו על החצץ. נשדר גבורה. הוא פסע הלוך ושוב, כאילו לא מזיז לו כלום. ערביות עברו לידו מדיפות ריח של מטהרי אוויר מצחינים של שירותים ציבוריים, ההיגיינה לא משחקת אצלם. מבין הבתים הציצו עליו נערים ערבים רשופי עיניים.
מתי הוא מגיע?
ידיו חייגו באוטומטיות לשובאל.
"מה קורה?"
"עוד ארבעים שניות אני אצלך!"
לעיתים, הזמן נמרח לנצח.
מכונית טויוטה מקרטעת עצרה ליד הפניה.
ערבי צעיר, כבן עשרים יצא מהרכב. הוא לבש צעיף, כאפיה. זקן קצר עיטר לו את הסנטר. הוא דמה לכל המחבלים הבכירים שחוסלו, ושהתמונות שלהם מלאו את העמוד הראשון בעיתונים. הוא החזיק משהו ביד בתוך שקית שחורה. הטויוטה לא המשיכה בנסיעה.
הוא לא פנה לצדדים. הוא הלך ישר לכיוונו.
תגובות
ה' ישמור.
וכתוב טוב. צריך לומר את זה?
זה נשמע לי קצת מוזר.. בפניה לייטב? רבאק לא מסוכן שם! אתם מתחילים להפחיד אותי... אני כל החיים שם...
'בריצה קלה הוא רץ לטרמפיאדה'..?צרם קצת.
מה הוא עשה לשרוול? השפיל אותו?]
במשך הקריאה ירדתי מליאן פעמים להעיר קצת, צרם לי.
חוץ מהנכתב למעלה, הכתיבה מעולה והעלילה זורמת. כל הכבוד. |עוקב|
המסר הוא לא לעלות לטרמפיאדות? (וואי וואי.. אני מדברת כמו מורה..)
חוצמיזה, אהבתי!! יפה מאוד.. תמשיך=]
ואני בן.
אמאלה!!!
וחצמזה שזה דיי סיפור מפחיד, הוא יפה ממש!
נחמד קצת לשנות אווירה של סיפורים... (מי חשב שזאת בת?! הגזמתם, רואים שבן כתב את זה...)
שיהיה בהצלחה!!! מחכה להמשך!!!