בתוך ההמונים
הרחוב היה שקט לגמרי, יותר נכון ריק מאדם. רק רעש המכונה שניקתה את הרחוב עוד הפריע לשקט שכה חיכיתי לו. ישבתי על אבן שעמדה באמצע הרחוב כבר יום שלם. לפני עוברים אנשים שונים. כולם ממהרים, יפים, מריחים טוב. חלקם הלכו עם ילדיהם, חלקם לבדם. אך נראה היה שלכולם מטרה נעלה. רק אני יושב יום שלם ללא מעש, ללא מטרה כלשהי. לא משנה היה אם אשב כאן עוד שבועות שלמים, או אקום ברגע זה. איש לא חיכה לי בשום מקום ואיש לא ידע איפה אני נמצא.
פעם כשהיה לי כסף הייתי יכול לחשוב ולהרהר על משמעות החיים. היום יכול אני לחשוב רק אם הכסף שיש בידי יספיק לי לאיזו ארוחת ערב קטנה, או שמא אאלץ לעלות גם הלילה לישון רעב. הייתי כבר רגיל לזה. בשביל מה לאכול בערב, אם ממילא אני הולך לישון?
במקום ממנו באתי, ארוחות ערב היו הדבר החשוב ביותר ביום. ארוחה דשנה הייתה הדבר שלשמו כולנו עבדנו. עזבתי את ארצי לפני כמה שנים. עזבתי בית גדול ויפה, המשקיף לנוף קסום. עזבתי עבודה מכובדת בחברה גדולה. עזבתי חברה מכובדת בחברה גדולה. עזבתי כבוד, עזבתי חיים טובים. היום ביושבי על אבן זו, לאיש לא היה אכפת מה עזבתי או לשם מה, הם היו עסוקים בענייניהם, טרודים במחשבותיהם. ואני בשלי.
בתוך ההמונים לא היה כל סיכוי שאמצא אותה. ידעתי זאת, אולם ידיעה זו לא מנעה ממני את התקווה שבלבי. ההרגשה שעליי לפגוש אותה היום היתה חזקה יותר מכל ידיעה שבעולם. חיפשתי את הנקודה בה נפגשות כל הדרכים והתיישבתי בה.
הייתי מוכן לחכות שם עד סוף האלף.
כשהגעתי למקום, היתה זו שעת צהריים. אנשים רבים חלפו על פניי. מוזר היה בעיניי שאף אחד מהם לא שואל מדוע אני יושב שם. הזמן נראה לי כאילו עמד מלכת. כשאור השמש התחיל כבר להיחלש הייתי כולי על סף הייאוש. רוצה כולי לפגוש בה. נראה היה שלא תעבור כאן היום. ומאיפה באמת צץ במוחי הרעיון המגוחך הזה לחכות לה סתם כך במקום כלשהו? רק בחור מאוהב כמוני יכול לעשות מעשים כאלה, נדמה לי. כשהחשיך לגמרי מצאתי עצמי עדיין יושב באותה פינה, באותה תנוחה ורק אותה תקווה שהייתה עמי בבוקר נעלמה כלא היתה. בקושי רק ובעצב גדול החלטתי לוותר. אספתי את עצמי מהמקום ששמש אותי כל אותו היום וחזרתי אל דירת החדר האומללה שלי. כשנכסתי אל הבית הציפה אותי תחושה קשה של כישלון, חשתי שאין לחיי עוד המשך. קירות חדרי סגרו עליי, האור היה חזק מדי ואפילו החתול שאהבתי כל כך נראה כעת כיצור מיותר לחלוטין. נשכבתי על המיטה, התכסיתי בשמיכה הענקית שלי ולא רציתי לדעת יותר שיש עולם.
פתאם נשמעה דפיקה בדלת. בדלת ליבי נשמעה דפיקה דומה. איש לא נכנס אליי כבר חודשים. אולי שמע אלוקים את זעקתי לחברה אנושית. ניגשתי אל הדלת, רועד כולי מהתרגשות. כשפתחתי את הדלת עמדה שם מיכל. לא יכולתי להסתיר את התרגשותי . לא ידעתי מה לאמר או מה לעשות. הסתכלנו אחד על השני במשך כמה דקות.
"חיכיתי לך כל היום"
אני יודעת"
זכרתי לה ימים טובים בהרבה. ידעתי שלא יהיה פשוט להבין ממנה מה בדיוק קרה. היא נראתה לי כנועה, מפוחדת, שקטה הרבה יותר משהייתה תמיד. היא הייתה קרה ורחוקה ועם זאת ניסתה להראות כלפי חוץ כאילו הכל כמו שהיה. משדרים עסקים כרגיל, כך מלמדים אותם בעולם החופשי. חיכתה לי פה עבודה רבה כדי להחזיר לה, ולו במעט, את אותה שמחה שהייתי רגיל לה אצלה. הייתי מוכן למשימה, ייקח זמן שייקח.
מי פגע בך? רציתי לצעוק.
מי נכנס לתחום ששייך לא לו ועשה בך כרצונו?
הייתי מוכן לטרוף את אותו אדם עוד הרבה לפני שידעתי מי הוא או מה הוא עשה לנסיכה שלי, בכל אותו זמן שבו לא הייתי בתמונה. אתה רק נעלם לשנייה אחת וכל אחד עושה בה כרצונו. כעסתי על העולם מאד, ועוד יותר כעסתי על עצמי שלא הייתי שם בשבילה כשהיא צריכה אותי. אולי זה היה כשחיפשה אותי בטלפונים אינסופיים, שלא טרחתי אפילו לענות עליהם. אולי זה היה כשלא הייתי בארץ ואולי זה היה כשהייתי לה האויב הראשי. בשלב זה לא ידעתי דבר וחצי דבר. רציתי לדעת הכל.
כשהכל נרגע, ישבנו על הספה הרעועה שלי ושתקנו. היינו מוכנים לשיחה הקשה מכל, זאת שבה תפרוס בפניי מיכל את אשר על ליבה. אני פחדתי מכך יותר ממנה, הייתי עסוק בדברים חשובים בהרבה ברגע זה. עכשיו היה לי זמן לראות את החוטים שיוצאים מהספה. "צריך לתקן כאן" זרקתי לחלל האוויר, כאילו הספה הזו זה הדבר החשוב ביותר שיש לי בחיים. פתאום יכולתי לראות כי הקיר כבר מתקלף יותר מדי, וגם היה לי חשוב ביותר להגיד את זה. גם קורי העכביש שבפינת החדר נראו לעיניי לראשונה בחיי.
הימים הבאים היו עצובים כמובן. כל מה שעשיתי, מיכל הייתה בתוך מחשבותיי ולא יכולתי לעשות נגד זה כלום, חשתי עצמי מוקף חדרים. חשתי מאוים על יד אנשים שלא היה להם מושג קלוש על עצם קיומי או קיומם עצמם. ובכל זאת הייתי חייב לברוח משם. הייתי חייב להחליף את חיי במשהו שיהיה בו טעם, לפחות כמו הטעם שזכיתי לטעום בביקורה הקצר של מיכל בחדרי.
נראה היה כי הרחובות הצרים שהקיפו , קולות הילדים, שהזכירו לי את בדידותי המרה והזוגות הרבים שחלפו לנגד עיניי, כל אלה הכניסו בי עצבות שלא יכולתי לעמוד בפניה. רציתי להיות במקום שבו אין אף אחד מסביבי.
תגובות
שבת שלום!
ממש נחמד.
"ובכל זאת הייתי חייב חברוח משם" אני חושבת שהכוונה היתה לברוח ולא חברוח.
אפילו מאוד!
תמשיך, די הצלחת להכניס אותי למתח.
מחכה להמשך...