בס''ד
חיכיתי אני, יואבי ושלומית העוזרת.
תמיד שילדים נשארים לבד בגן אז שלומית העוזרת מחכה איתם עד שאבא ואמא שלהם יבואו. העוזרת לא אוהבת לחכות אחרי הגן, ואז שנשארים ילדים היא כועסת.
היא נתנה לי וליואבי דפים שנצייר ואפילו שאני מאוד אוהב לצייר לא ציירתי, כי היא בכלל שכחה לתת לנו צבעים, ושאמרתי לה אז היא כבר הייתה עסוקה בלכעוס בטלפון על אבא ואמא של יואבי ששכחו אותו בגן.
רציתי להגיד לה שאותי באה לקחת אביה האחות שלי אז שתתקשר אליה אבל היא רק חייכה חיוך כזה שמחייכים לילדים שאין כח אליהם, כמו החיוך שעושה דודה פנינה שאני מבקש ממנה שתשחק איתי.
אז חזרתי ליואבי ולדפים.
בסוף בסוף אחרי שיואבי כבר הלך עם אמא שלו ואפילו העוזרת נתנה לי כבר צבעים, אז באו לקחת אותי, ולא סתם אביה באה כולם באו, אפילו האוטו שלנו.
שלומית העוזרת חייכה לאבא ואמא אבל אני יודע שבאמת היא כועסת, כי כל הזמן שציירתי אז היא אמרה "חוסר אחריות, איזה חוסר אחריות" ושהיא אומרת ככה היא כועסת.
אבל אז אבא ואמא דיברו איתה בלחש בלחש כדי שאני לא ישמע, אמרתי להם שלא יפה להגיד סודות בחברה והם עשו כאילו הם לא שומעים, אז נכנסתי לאוטו.
באוטו ישבה אביה אחותי שהיא כבר ממש גדולה היא כבר בבצפר בכיתה ט', וראיתי שהיא עצובה, שאלתי אותה מה קרה ולמה היא עצובה ואפילו נתתי לה את הציור שעשיתי, אז היא חייכה אלי ואמרה שאני חמוד. אם היא אומרת ככה זה אומר שהיא כבר בסדר.
שהגענו הביתה אביה נכנסה מהר לחדר שלה וסגרה את הדלת, שהיא סוגרת את החדר אני יודע שלא טוב להיכנס, היא עצבנית.
אמא התחילה להכין אוכל, ואבא דיבר בטלפון ואמר לי לא להפריע לו כי זה שיחה חשובה.
אבא אף פעם לא בבית שאני חוזר מהגן, אבל לא שאלתי למה, בגלל שהוא היה באמצע לדבר עם איש חשוב.
אחרי שהייתה ארוחת צהריים אמא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי, רק איתי לבד.
אז ישבנו בחדר שלי, ואפילו שעליתי עם נעלים על המיטה אמא לא שמה לב.
"מתן, אתה זוכר שפעם היית חולה ולא הלכת לגן?"
"כן, ואז הרופאה אמרה שיש לי חום ושתיתי סירופ מגעיל ואז הייתי בריא. נכון אמא שהסירופ היה מגעיל?"
"נכון חמוד, אז היום... אני, אבא ואביה הלכנו לרופא ו... הוא אמר לנו שאביה חולה"
"מה גם לאביה יש חום והיא תשתה סירופ? ואז אחר כך היא תהיה בריאה?"
"בעזרת ה'... אבל לאביה יש מחלה אחרת, וייקח לה זמן להבריא בעזרת ה', ולפעמים אביה תהיה גם בבית חולים, ואז אני ואבא נהיה פחות בבית... אבל בעזרת ה'..."
"ומתי היא תהיה בריאה?"
"בעזרת ה'... אנחנו לא יודעים, אבל תתפלל בגן חזק ותבקש מה' שהיא תהיה בריאה בקרוב..."
בארוחת ערב אמא ואביה כבר לא היו בבית, אבא אמר לי שהם הלכו לבדיקה בבית חולים ואחר כך הן יישארו לאשפוז, "מה זה אשפוז?" שאלתי, אבל אבא לא ענה לי, הוא כבר היה עסוק בדברים אחרים, הוא אמר לי להתארגן לשינה ושהוא יבוא לספר לי סיפור וייתן לי נשיקת לילה טוב. אז הלכתי לחדר שלי, שמתי פיג'מה ונשכבתי במיטה.
"מתן חמוד בוקר טוב" זה היה הקול של אבא, אבא אף פעם לא מעיר אותי בבוקר.
"איפה אמא?" שאלתי "אמא עם אביה בבית חולים, תזדרז חמוד שלא נאחר" אבא כבר יצא מהחדר ואפילו לא הספקתי להגיד לו שאתמול הוא שכח לבוא ולהגיד לי לילה טוב. אמא אף פעם לא שוכחת.
אבא הביא אותי עם האוטו לגן, הוא עזר לי לחגור את החגורה "היום אחרי הגן אילנית השכנה תבוא לאסוף אותך" הוא אמר "ואתה תישאר אצלה עד שנבוא לקחת אותך, תתנהג יפה, בסדר?"
לאילנית השכנה יש ילדה שהיא קצת יותר גדולה ממני שקוראים לה נועה, אני לא אוהב את נועה, היא תמיד שוויצרית על כולם.
"יש לאילנית בת, קוראים לה נגה נראה לי, אתה מכיר אותה?"
"אבא, איזה מצחיק אתה... קוראים לה נעה בכלל... "
"כן, תוכלו לשחק ביחד"
"אבל... אבא, אני לא רוצה" אמרתי, ופתאום היו לי קצת דמעות בעיניים
"כן חמוד... לכולנו קצת קשה, אבל אין מה לעשות, עוד מעט אביה תהיה בריאה והכל יהיה בסדר"
"אתה מבטיח?" אבא לא ענה
"אבא, אתה מבטיח שהכל יהיה בסדר?"
"בעזרת ה', הנה חמוד כבר הגענו לגן, בא תצא בזהירות מהמכונית, נלך להגיד בוקר טוב יפה לגננת"
"מתן חמוד מה שלומך? איך היה בגן?" הלכנו אני, אילנית השכנה ונעה בדרך לבית שלהם,
"בסדר" אמרתי לה.
"אמא" לחשה נעה "למה מתן בא הביתה שלנו?"
"ההורים של מתן לא בבית, אז הוא בא אלינו היום, תוכלו לשחק הרבה ביחד"
"אבל אני לא רוצה לשחק איתו בכלל" אמרה נעה,
כמעט רציתי להגיד שגם אני לא רוצה לשחק איתה בכלל ושכולם אומרים שהיא ילדה שויצרית ומגעילה, אבל לא אמרתי כלום, זכרתי שאבא אמר לי להתנהג יפה.
אחרי שהיה כבר מאוחר ואפילו בחוץ היה חושך אמא באה לקחת אותי מהשכנה,
"תודה רבה אילנית, אנחנו עוד נדבר"
"אין בעד מה אסנת, בשמחה, היה לנו ממש כיף לארח את מתן, ילד מקסים"
את האמת,לא היה כל כך נורא אפילו שנעה דיברה אלי לא יפה, ואמרה שרק אצל ילדים מסכנים ההורים שלהם לא בבית.
אילנית הכינה לנו נקניקיות עם פתיתים והיא שמה לי בצלחת כמה קטשופ שרציתי, ואחר כך שיחקתי עם האח של נעה שהוא תינוק ואפילו הרמתי אותו קצת.
"איך היה לך מתן?"
"היה בסדר, אמא את יודעת שיש להם אח תינוק? והוא הכי הכי חמוד"
"אני שמחה שנהנת" אמרה אמא,
"ואמא" שאלתי "מתי אביה תהיה כבר בבית?... זה לא כיף שהיא חולה, אני לא רוצה ללכת לשכנה כל יום"
אמא הסתכלה עלי ואז אמרה "בעזרת ה' אביה תבריא, ובינתיים אבא ואני נצטרך להיות איתה יותר בבית חולים... רשמתי אותך לצהרון של הגן ויהיה לך ממש כיף שם, בסדר?"
"טוב" אמרתי "אבל לא להרבה זמן... יותר כיף בבית..."
מאז שאביה חולה כבר הספקתי להיות פעמיים תורן בגן, זה אומר שעבר הרבה זמן.
ואני חושב שבכל הזמן הזה לבית שלנו מאוד משעמם.
כי בבוקר כולם ממהרים ולאמא כבר אין זמן להכין ארוחת בוקר ולשאול אותי איך ישנתי. ובצהריים אף אחד לא אוכל בבית, כי אני בגן ואבא ואמא או בעבודה או בבית חולים.
ואז אחרי צהריים או שאני אצל חבר, או אצל השכנים ורק לפעמים אני בבית, עם אבא.
וגם אז אבא מאוד עייף או שהוא מאוד עסוק.
ואביה רק לפעמים בבית, ובעצם יותר לפעמים לא בבית.
אני מתגעגע לאביה, אפילו שאני מדבר איתה בטלפון. אתמול אמרתי לאמא שאני רוצה ללכת לאביה לבית חולים, והיא אמרה לי שהיא ואבא יחשבו על זה.
ואז בלילה מאוחר שהלכתי לישון שמעתי את הקול של אמא
"אבל נחום, אי אפשר, זה אחותו גם הוא רוצה להיות איתה"
"אבל תביני זה יהיה לו קשה... בעזרת ה' אביה בקרוב תבריא והוא יראה אותה כמה שהוא ירצה"
"תהיה ריאלי... אתה יודע שהמצב לא פשוט, ובנתיים זה טבעי שהוא מתגעגע לאחותו"
זה מה שהצלחתי לשמוע שהם אמרו, ואז באמת בבוקר אמא העירה אותי ואמרה שהיום אחרי הגן הם ייקחו אותי לבית חולים.
אף פעם לא הייתי בבית חולים, אפילו שהייתי חולה, סתם הייתי בבית במיטה.
"אמא, איך זה שבבית של החולים יש מקום לכולם?" שאלתי את אמא שנסענו לאביה
אמא חייכה חיוך עצוב כזה " בית חולים זה לא ממש כמו בית... זה פשוט מקום גדול עם הרבה חדרים, אתה תראה... אנחנו נגיע עוד חמש דקות"
"וואו, אמא תראי איזה גדול פה... " "כן חמוד" אמרה לי אמא "בא תלחץ על הכפתור של המעלית, אנחנו צריכים קומה שלוש"
נכנסנו לחדר של אביה, אמא התקדמה למיטה הראשונה
"מתן... בא חמוד, התגעגעתי אליך" זה היה הקול של אביה
"אבל..." פתאום לא כל כך רציתי להיכנס, אביה שכבה על המיטה והייתה נראת חיוורת כזאת, וגם יותר רזה, היה ריח מסריח וכל מיני צפצופים של מכשירים, ואפילו שהחדר היה מלא קישוטים, הכל היה נראה עצוב.
אביה התישבה על המיטה "מה, אתה לא אומר לי שלום? בא תיכנס, אין כאן מפלצות..." צחקתי ורצתי לחבק את אביה "אוי חמוד...מלא זמן שלא ראיתי אותך"
"כן, ואת יודעת שכבר הספקתי להיות תורן בגן? אפילו פעמיים"
"כן? איזה יופי" אמרה אביה.
ואפילו שפעם לאביה לא היה זמן בכלל להקשיב לסיפורים שלי, עכשיו היא הקשיבה ושאלה... וגם היא אמרה לי שהיא מאוד התגעגעה אלי וכל פעם שמשעמם לה היא חושבת עלי ועל הבית...
"חמודים" אמרה אמא "אני יורדת להביא לכם שתייה, טוב? ואביה, אני אשאל את ד''ר לוינגר מתי הבדיקה"
"טוב אמא, תודה"
"אביה למה יש לך כל כך הרבה קשים?" שאלתי אותה
"קשים? איפה?"
"כאן" הצבעתי על היד של אביה וגם ליד האף,
"אה, מצחיק אחד... זה צינורות של תרופות... לא קשים..."
"אז למה שאני הייתי חולה לא היו לי כאלה צינורות, ולא הייתי בבית של החולים?"
"יש כל מיני סוגים של מחלות... שאתה היית חולה הספיק לך להיות בבית ולקחת אקמול. ואני... זה משהו אחר" אביה השתתקה ופתאום העיניים שלה נהיו עצובות
"מה ולא כיף לך כאן בבית של החולים? ראיתי שיש חדר עם מיליון משחקים ובטח דקלה וכל החברות שלך באות. ואת יודעת? שאני הייתי חולה כל הילדים בגן עשו לי חוברת ציורים, גם לך עשו?"
אביה חייכה "חוברת ציורים... רק בגן עושים את זה. אבל אתה יודע מה? אולי אתה תעשה לי? ציור יפה כמו שאתה יודע לעשות, זה מאוד ישמח אותי"
"כן בטח שאני יכול לעשות, אני אפילו יעשה לך מלא ציורים, כמה שאת רוצה"
"ואתה לא שוכח מתן אני סומכת עליך... תביא בפעם הבאה שתבוא" אביה קרצה לי
"בטח שאני לא שוכח, אבל... אולי שאני יביא לך את הציורים כבר תהי בבית? זה לא כיף שאת כאן"
אביה לא ענתה רק שתקה והסתכלה לי בעיניים
"בעזרת ה' " היא לחשה, "בעזרת ה' "
"בואו ילדים, כל הילדים לבוא לאכול" תמיד הגננת קוראת דווקא בזמן שהכי כיף, עכשיו בדיוק אני ואיתמר גמרנו לבנות מגרש חניה של לגו, "בואו חמודים אחר כך תמשיכו לשחק"
אני לא כל כך אוהב את האוכל בצהרון של הגן, אמא יודעת להכין אוכל הכי טעים, אבל כבר מלא זמן שלא אכלתי אוכל של אמא, כי אפילו לפעמים שהיא בבית אין לה הרבה זמן לבשל, היא רק עושה סלט וחביתה ואת זה גם אבא יכול לעשות...
"מתן תביא את כל המכוניות ונסיע אותם לחניה שלנו" אמר לי איתמר
"טוב, אבל אל תיתן לאפחד לגעת שלא יפרקו לנו אותה"
בפינה של הצעצועים יש מליון של מכוניות בכל הצבעים, התחלתי לסחוב כמה
"מתן חמוד, בא תראה מי בא לקחת אותך" קראה לי הגננת
"עוד רגע" רצתי לאיתמר "הנה המכוניות אבל עכשיו באו לקחת אותי, אז אתה יכול לשחק לבד"
"מה אתה הולך?"
"כן, ותחביא את המכוניות הכחולות מתחת לארון, שיהיו לנו למחר..."
רצתי לשער של הגן,
"סבתא..."
"אה מתן, ראית איזה הפתעה עשיתי לך... בא נגיד לגננת להתראות"
סבתא באה אלינו רק לפעמים כי היא גרה רחוק ועכשיו שאביה חולה היא באה הרבה וזה הכי כיף, כי סבתא משחקת איתי בכל המשחקים שאני רוצה ויש לה הרבה זמן אלי.
"איך היה לך בגן?" שאלה אותי סבתא בדרך הביתה
"היה ממש כיף, ואת יודעת שקצת חבל שהגעת היום... כי דווקא היום אני ואיתמר תפסנו את המכוניות הכחולות ויכולנו לשחק בהם מלא..."
"אז אתה רוצה שאני יחזור הביתה?" חייכה אלי
"לא! לא מה פתאום... אל תדאגי החבאנו את המכוניות במקום סודי ומחר הם יהיו רק שלנו"
"שובבים, אבל ראיתי שיש לכם בגן עוד הרבה מכוניות, לא יפה להחביא"
"כן יש מיליונים של מכוניות, אבל הכחולות הכי שוות וכולם רוצים לשחק רק איתם, ואני אף פעם לא מצליח לתפוס..."
סבתא סובבה את המפתח בחור של הדלת
"מתן מותק, אתה רוצה קודם לאכול או לשחק?"
"הבטן שלי קצת רעבה... את תכיני את האוכל ואני בנתיים יעשה משהו חשוב, טוב?"
"אין בעיה, אני יכין את הקוסקוס כמו שאתה אוהב"
"יש סבתא, תודה"
אתמול התחלתי את הציור לאביה בגן והיום אני רוצה להמשיך אותו, שיהיה מוכן מהר.
פתחתי את המגירה של הדפים והטושים והמשכתי את הציור. אני רוצה שהציור יצא יפה יפה ולא סתם כמו כל הציורים בגן, כדי שאביה תשמח ואז היא תהיה בריאה מהר.
בהתחלה עשיתי שמש עם חיוך וגם ילדה שהיא אביה ועכשיו הוספתי מלא דשא ופרחים וגם צירתי את הבית שלנו ולידו ילד קצת יותר קטן שזה אני.
עכשיו צריך לכתוב רפואה שלמה בכתב יפה כמו של הגננת... אבל הגננת לא פה ואני אפילו לא ידע לכתוב...
"סבתא, בואי תעזרי לי"
"איך מבקשים יפה?" שמעתי את סבתא שואלת מהמטבח
"בואי בבקשה..."
"אני באה חמוד, רק רגע... כן במה אפשר לעזור?
וואו מתני איזה ציור יפה... מה זה ציור בשבילי?"
"לא סבתא, לך אני יעשה ציור אחר. אני צריך שתכתבי לי יפה רפואה שלמה. לא, בעצם תכתבי את זה על דף אחר ואני יעתיק. זה ציור בשביל אביה כדי שתהיה בריאה מהר"
"אהה... הנה, תביא לי דף ואני אכתוב לך"
"ואת יודעת סבתא, אמא אמרה לי שאם אני יתפלל בגן חזק חזק אז אביה תהיה בריאה, נכון?"
"כן חמוד בעזרת ה', ואתה מתפלל?"
"כן בטח, אני שר חזק את כל השירים עם הגננת, ואפילו לפני שבוע הייתי חזן"
"יופי, הנה כתבתי לך על הדף, ככה זה בסדר מתן?"
"כן, תודה עכשיו אני ממשיך"
"יופי מתוק, ועוד מעט תבוא לאכול, בסדר?"
"טוב"
העתקתי מדויק את מה שסבתא כתבה וגם הוספתי את השם שלי, עכשיו זה יפה רק צריך לצבוע, לקחתי את הטושים וצבעתי מדויק כמו שאמא לימדה אותי וחוץ מפעם אחת בכלל לא יצאתי מהקווים.
"הקוסקוס שלך כבר מתקרר, מתן אתה בא?" סבתא קראה לי
"כן אני רק גומר... זהו עכשיו זה יפה, אני בא"
ישבתי עם סבתא במטבח ואכלנו, היא שאלה אותי מי החברים שלי בגן ואיזה משחק אני הכי הכי אוהב לשחק וככה דיברנו כמו גדולים עד שהתקשר לה הפלאפון
"כן אסנת"
"מה אני לא שומעת..."
"את חייבת לחזור הביתה, מתוקה, תנוחי, תחליפי כוחות"
"אני באה אליך אפילו עכשיו"
"אין לך מה לדאוג..."
"מה אמרת? כן הוא בסדר, הוא יבוא איתי, ואת תחזרי איתו הביתה"
"שום טרחה, את חיבת. אוסי תחשבי גם על הבריאות שלך"
"טוב עוד מעט נצא, להתראות"
"מה סבתא לאן הולכים?" שאלתי
"תגמור לאכול בנחת חמוד, אין משיחין בשעת הסעודה, לימדו אתכם בגן?"
"אבל גמרתי..."
"לא פשוט, לא פשוט..."סבתא נאנחה
"אמא שלך כבר הרבה זמן בבית חולים, כל היום עם אביה, ואין לה זמן אפילו לישון. או עם הרופאים או בטיפולים וגם היא צריכה לנוח. במיוחד עכשיו שהמצב של אביה...
אז אנחנו עכשיו ניסע אליהן, נגיד לאביה שלום ואתה תחזור עם אמא הביתה"
"מה ואני יוכל להביא לאביה את הציור?"
"בטח חמוד, איזה מקסים אתה"
"יופי אז נוסעים"
בדרך, לסבתא בכלל לא היה זמן אלי, כל הזמן רק דיברה.
בגלל זה אני שונא פלאפון, תמיד שלאמא או אבא יש זמן אלי, אז פתאום זה מצלצל להם, ותמיד זה 'שיחה דחופה' או 'איש חשוב'... ואפילו שאמא תמיד אומרת שאני הכי חמוד בעולם ואבא תמיד צוחק איתי וקונה לי הפתעות, תמיד הם יענו וידברו ובכלל ישכחו שהם היו איתי באמצע וגם אני חשוב...
סבתא התקשרה לדוד אברם ודיברה איתו בשקט ורק הצלחתי לשמוע קצת שהמצב לא טוב והטיפולים כבר לא עוזרים.
אני לא מבין בשיחות של הגדולים, אבל אני יודע שאם הם אומרים שהמצב לא טוב זה בקשר לאביה.
אבל לא נורא, עוד מעט אני יביא לה את הציור והיא תשמח, ואז הכל יהיה בסדר.
"סבתא אני ילחץ במעלית, אני יודע, זה קומה שלוש" זכרתי מהפעם הקודמת
"כן, אבל עכשיו אנחנו צריכים את קומה חמש, זה גבוה בא אני ירים אותך"
נכנסו עוד שני אנשים למעלית והדלת נסגרה
"אבל סבתא, אביה בקומה שלוש"
"פעם היא הייתה שם, עכשיו העבירו אותה לקומה חמש"
"למה?" שאלתי אבל סבתא לא הספיקה לענות, בדיוק הדלת נפתחה
'קומה חמש, טיפול נמרץ'
"איזה מצחיק... סבתא את שמעת? הדלת של המעלית מדברת..."
אבל כנראה שאת סבתא זה לא ממש הצחיק, היא רק נתנה לי יד והלכנו בין המסדרונות הארוכים
"את יודעת באיזה חדר אביה?" שאלתי את סבתא
"לא, בא נשב כאן ועוד מעט אמא תצא אלינו"
חיכינו ככה לא יודע כמה זמן, וסבתא רק הייתה עסוקה בפלאפון הזה וניסתה להשיג את אמא.
סבתא שלי תמיד רגועה ומחייכת ואף פעם לא ראיתי אותה כמו עכשיו, דואגת כזאתי.
פתאום מקצה המסדרון הגיע יוני, אח של אמא שלי. מיד שסבתא ראתה אותו היא קמה אליו ואמרה לי להישאר לשבת "אבל מה עם אמא?" שאלתי, ונשארתי בלי תשובה.
הם דיברו כמה זמן ואז כבר לא הבנתי מה קורה, סבתא התחילה לצעוק ודוד יוני ניסה להרגיע אותה.
כבר לא יכולתי להישאר לשבת, אף פעם לא ראיתי את סבתא ככה וגם יוני לא אמר לי בכלל שלום.
קמתי אליהם סבתא התחילה ללכת במהירות ויוני התקרב אלי
"מתן מה אתה עושה פה?" הוא שאל בתקיפות
"אני... אני באתי עם סבתא לאביה, להביא לה ציור כדי שתהיה בריאה... ואז בכלל לא הלכנו לקומה שלוש וגם סבתא הלכה מהר כזה ו..." התחלתי לבכות, הכל פתאום היה מוזר, גם סבתא... ועכשיו המבט הזה של יוני שתמיד היה נחמד אלי,
יוני שתק,
הוא הסתכל לי בעיניים וראיתי שגם הוא בוכה
"אביה כבר לא תוכל לראות את הציור" הוא אמר, היה לו קול משונה, רועד כזה
הציור קצת התקמט לי ביד "למה?"
על השאלה הזאת אף פעם לא קיבלתי תשובה.
אמא הסבירה לי שאביה הלכה למקום שלא חוזרים ממנו ועכשיו היא בשמים וטוב לה. אני לא מאמין לאמא, כי אם לאביה כל כך טוב אז למה היא בוכה כל הזמן?
וחוץ מזה אמא אמרה לי שאם אני יתפלל לה' חזק אז אביה תהיה בריאה, ובכלל זה לא נכון כי כל יום התפללתי הכי טוב מכל הגן וביקשתי שאביה כבר תחזור הביתה... וזה לא עזר.
גם על אבא אני כועס שהבטיח שהכל יהיה בסדר.
אבל כל זה לא אכפת לי כי אני יודע שאביה תחזור, אני בטוח.
אני זוכר שהיא אמרה לי שהיא רוצה את הציור והיא סומכת עלי שאני יעשה אותו הכי יפה שאני יודע, ואני יביא לה אותו.
ואביה אף פעם לא משקרת.
תגובות
תיארת את ההרגשות של הילד, ואת הכל כ"כ טוב.
יפה מאד.
הכתיבה מצויינת,המשיכי כך!
|כואבת|
הכתיבה לא מושלמת עבור סיפור, אבל מתאימה לניסוחים של ילד קטן. ניתן לשפץ את הפיסוק של המשפטים, בעיקר הציטוטים. לפני המרכאות תמיד יופיע סימן פיסוק, בד"כ פסיק או נקודה. כשהמשפט מצריך סימן שאלה / קריאה, כמובן שהם צריכים להיכתב.
המחשבות והרגשות של הילד מובעים בצורה נפלאה, הצלחת להיכנס לראש שלו בצורה שלא הרבה מסוגלים.
סה"כ יפה מאוד.
|ושוב, הרגשות בחוץ|
בשורות טובות!
אבל, הפריע לי "ירים" ולא ארים.
ויש עוד כמה מקומות כאלה. "ילחץ" ולא אלחץ. אאל"ט.
בקיצור, את טובה.
וישלך אתזה, רק תשפצי קצת ויצא מושלם.
שכויח.
את הרגשות של הילד!
היה לי דמעות בעיניים
וכמעט התחלתי לבכות...
כתוב באומנות ממש גרם לי ליבכות...
כ"כ יפה ועצוב.. כמה צמרמורות היו לי..
כתוב בצורה מדהימה!
ישר כח!
מהמם כ"כ ומצמרר עוד יותר!!.
וואוו... י'ישר כוח!!.
התוכן ממש מושלם, מתקדם לאט לאט, עד הסוף העצוב (אך מה לעשות, צפוי במעט, וללא נק' מפנה).
מבחינה סגנונית - לי זה דווקא הוסיף שלא הכל מלוטש, כי הרגשתי כאילו שהילד הקטן כתב את זה בעצמו.
יישר כח, בהצלחה בהמשך!
אין ייאוש!
בסוף ממש ירדו לי דמעות....
אני מסכימה שהסוף די צפוי, אבל זה לא הפריע לי מידי. הכשרון של הכתיבה מפצה על הכל... :-)
העלילה בנויה טוב, והסוף.... אמיתי יותר מהחיים.
עשית לי משו בלב משו התשנה.
תודה
זה ממש מדהים איך שהצלחת להעביר סיפור כ"כ קשה מנקודת מבט כ"כ תמימה של ילד!