בס"ד
"אז איך מספרים להורים?" זרקה רוני שאלה לחלל.
היא חייכה אלי חיוך עצוב. "זו היתה שאלה שהעסיקה אותי רוב הימים. הייתי יושבת שעות, ושוברת את הראש בנסיון נואש למצוא פיתרון. לא, לא מצאתי אחד כזה. הייתי טרודה ודי בדיכאון רוב היום. בקושי הייתי אוכלת. והשאלה הזו מרחפת מעלי. תמיד בספרים, מחפש הגיבור 'שעה מתאימה', בה ההורים שמחים, או גאים בו. אבל אצלי לא היתה שעה כזו. הורי, אנשי עסקים, היו גם מאוד עסוקים... היתה לנו עוזרת, וטבחית, אבל הם לא היו הרבה בבית.זה קרה יום שישי אחד. ההורים נסעו לעסקים במיאמי. הייתי לבד. פתאום חברה מתקשרת אלי 'רוני, בואי איתי למסיבה, תעשי טובה, פליזז' היא אומרת לי. ואני, שנמאסה עלי הבדידות הזו, מסכימה". רוני השפילה את עיניה.
"את בטח יכולה לדמיין לעצמך איך נראית מסיבה של חבר'ה צעירים, רובם גויים. היה נורא. באמצע הרגשתי שאני לא יכולה יותר. חיפשתי שמחה, ומצאתי גועל. יצאתי לחצר. התיישבתי על הגדר. נושמת את אויר הלילה. עצמתי את עייני, ואז פקחתי אותן. ככה סתם" רוני ציחקקה. חייכתי אליה, והיא המשיכה.
"סתם ישיבה על גדר, אבל אז הבנתי, שזהו. אני חייבת להבהיר שאני לא חלק מהם. למחרת התייצבתי מול הורי. לא היה קל, היה קשה, אבל הבהרתי 'או שתקבלו אותי ככה, או שלא תקבלו אותי בכלל'. והם קיבלו."
כשרות לא שמרו. הייתי אוכלת מקופסאות שימורים. ואל תסתכלי עלי ככה בהערכה. יש כאלו שעוברים יותר ממני" היא הגיבה על המבט שלי. "אבל לא היה לי טוב בבית. רציתי לעבור לפנימיה בארץ. בגיל 15 התעקשתי, בכיתי, וקיבלתי. ילדת שמנת, או לא!?" היא קרצה.
"הגעתי לאולפנה כאן בארץ. אני תלמידה בכיתת 'נעלה', אם את יודעת מה זה?.." היא שאלה. הנהנתי בראשי. "הכל היה טוב ויפה עד עכשיו.. לפני שבוע יותר נכון... ברגע כשהורים שלי שמעו שעומדים לגרש פה בארץ, הם שמחו. אני כעסתי. הם אמרו שאני לא מקבלת יותר כסף לבגדים. בשבילי זה סבב"ה, אבל בשביל אנשים פה בארץ זה לא ממש... " היא אמרה וכחכחה בגרונה. הסמקתי, מבינה את הרמז. "אני.. אממ.. מצטערת.. לא ידעתי.." מילמלתי.
"ברור שלא ידעת, מאיפה לך? אבל עכשיו את יודעת. ועכשיו אני צריכה כבר ללכת. אז אני מתכוונת להמשיך לדבר איתך מתישו. רגע, איך קוראים לך בכלל?" היא נעצרה. 'פטפטנית הרוני הזו.' חשבתי לעצמי. "אמונה.." עניתי בחיוך. "מה מצחיק?" היא שאלה "את" עניתי וצחקתי. רוני משכה בכתפיה "טוב" היא אמרה בחוסר הבנה. "א מ ו נ ה..." היא מימלה את שמי, מוסיפה אותילרשימת אנשי הקשר שבמכשיר הבפלאפון המשוכלל שלה. "מספר?" היא הרימה את עיניה מהמכשיר. נתתי לה.
"מאיפה את?" שאלה לבסוף. "אני מנווה דקלים" חייכתי, ומיהרתי לתפוס את האוטובוס, משאירה את רוני בפה פעור.
תגובות
ישנו משפט לא ברור שכדאי לתקן : "בשביל אנשי פה בארץ לא "
ב"ה תוקנה.
אני מקווה להמשיך לפרסם בתדירות יותר גבוהה.