"כתבתי למישהי מכתב, מכתב אבוד בלי כתובת,
על השולחן נותרה פתקה של אהבה.
כתבתי לה: אני אוהב אותך, אוהב עד מוות
אני אוהב אותך עד אהבה..."
(שלמה ארצי "כבר עבר די זמן")
שלום ענת,
אני רוצה לספר לך על מאבק, את אולי מבינה גדולה במאבקי דם אכזריים והתעללות, אך אני יודע שגם באהבה ובהמון דברים בנאליים כאלה, בטח שמעת על זה פעם.
האמת היא שנולדתי כזה פגום, דבר שגרם לי להרהר לא מעט בכך שזה כנראה רצון יותר גדול ממני. יש המון אנשים חרשים, עיוורים או נכים שרואים בנכות שלהם כלי למינוף עצמי לפסגות גבוהות יותר. הבעיה אצלי מורכבת יותר, באופן אבסורדי לחלוטין אני זה שאחראי על הנכות שלי, יום יום, שעה שעה, אני מכה בעצמי והופך להיות פגום יותר ויותר וכמה שניסיתי להפסיק את זה, זה פשוט לא הצליח. לא לאורך זמן בכל אופן.
רק בשלבי ההתבגרות הבנתי ממש עד כמה אני חולה, כמעט ועומד למות. לקחתי מין מיתוס כזה, התאהבתי בו חזק ככל האפשר ויצאתי למלחמה. כמעט בכל הקרבות ניצחתי, ירקתי דם וזיעה, לגמרי ככה. אבל בסוף המיתוס התנפץ, ופתאום הכול התחיל להתפורר. ניסיונות בלימה אחרונים עלו בתוהו וככל שגבר הכאב, האויב התעלה על עצמו יותר ויותר. ואני, הלוואי ושבתי הביתה פצוע מלחמה, הלוואי ונשארתי מדמם בשדה קרב, הלוואי ומתתי מאש תופת.
אני פשוט המשכתי לבלוס מאכלים נוטפי שומן מול מסך מחשב.
אוהב.
תגובות
אבל אפשר לפתח אותו עוד יותר ולההאריך אותו
זה כואב שיש אנשים [כמעט כולנו] שגורמים פגמים ומומים לעצמינו
אני מתכוונת להתמכרויות,עצבים וכו'
בקיצור,מצפה להמשך. בהצלחה רבה.
הכתיבה נורא יפה, כמו שאמרתי ואני מחכה להמשך:)
עד שנהייתי במתח...
אוף.:(
זה כזה יפהההה