נכתב ע"י היוצרת המוכשרת שני - כלי מעלי.
קול של דלת נפתחת קטע את מחשבותיה...
שני אנשים נכנסו. היו אלה שתי ילדות קטנות, קטנות ממנה אולי בשלוש שנים, או בארבע.
"מה אתן עושות?!" שאלה בכעס "מה את עושה?" השיבה לה הילדה הגדולה. "אני? כלום!" "את נכנַסת לבית בלי רשות!" לחשה לה הילדה הקטנה "את גנבת!" ומלמלה לעצמה: "חילונים הם באמת רעים..."
"גם אתן פה בלי רשות!" השיבה ריקי. "רק רצינו לראות מי זה... הוא דתי, אז אמא בטח לא תכעס" השיבה הילדה הגדולה ברצינות תהומית "אני שׂרי וזו אחותי, בת-שבע". ריקי השמיעה נחרת בוז. "אהה, אתם החדשים האלה," אמרה, "חח.."
קול רשרוש המים פסק, וזוג מגפיים דשדשו לעבר הכניסה האחורית.
"בואו נלך!" קראה שרי. הנערה ושתי הילדות נמלטו, טורקות את הדלת ומותירות אחריהן את מגירת הסכו"ם פתוחה.
רק כשהגיעה ריקי הביתה נזכרה בתמונה המקומטת בכף-ידה.
היא תחבה אותה תחת הקלסר שלה והלכה אל עץ התפוח שוב, נזכרת בו.
***
מנחם זיומיץ נכנס לביתו, פשט את מעילו ונאנח.
הוא התיישב בסלון ונטל ספר לידו.
"מנחם" פנתה אליו אשתו. "כן, יקירתי?" השיב ונאנח שוב.
"נראה שאנחנו צריכים לדבר".
"כן, אולי... השכבת את הילדות?"
"כן... הן כבר ישנות, דווקא הלכו לישון כמו שצריך הלילה, ונרדמו מהר. אתה שומע? הן ממש שקטות".
***
יואל נכנס הביתה, חלץ את מגפיו המכוסות בוץ וניגש למטבח בנעלי-בית.
הוא הוריד מן המדף צנצנת קפה וספל. כשהוציא כפית מן המגירה הוא שם-לב למשהו מוזר. המגירה הייתה פתוחה... 'רגע' חשב, 'למגירה הזו הכנסתי את התמונה, איפה היא??' הוא הסתכל סביב על הרצפה, מחפש אחר התמונה, אבל כל מה שראה היה טביעות רגליים בוציות, קטנות ורבות מכדי להיות שלו.
הוא שנא את זה, חדירה לפרטיות.
'מי בכלל ינסה להתקרב אליי, לפרוץ הנה?' תהה 'רק גנבים...'
זה לא נראה לו הגיוני... גנבים, כשהוא נמצא בבית, שלושה ביחד, ובעלי רגליים כ"כ קטנות...?
רגליים של ילדים...
איזה ילדים?
***
גב' הרן נכנסה לחדרה של ביתה, מקווה למצוא את הדפים שקיבלה הנערה בתור שיעורי-בית מכוסים שורות צפופות של מילים. היא פתחה את הקלסר, ומצאה רק דפים מקושקשים. אצל כל אחד אחר הציורים היו מעוררים התפעלות, אבל אומנות לא עניינה את גב' הרן, רק הישגים ולימודים.
היא הרימה את הקלסר ופשפשה בדפים המצויירים. היא מצאה תמונה, 'שוב היא מתעסקת בשטויות' חשבה 'בטח עוד תמונה ישנה, מאז... היא כ"כ אובססיבית לגבי-זה..." בתמונה היו שלושה אנשים זרים "מה?" קראה "זה מי שאני חושבת שזה?! מה לה ולאדם המוזר הזה?"
לחדר נכנסו נערה צעירה ובחור, כבן 18 או 17. "אמא!" קראה הנערה "שוב את מחטטת בעניינים שלי?!" "שקט!" קראה גב' הרן "לא עשית שיעורי-בית, כל היום את רק מציירת ומקשקשת, ועכשיו את מביאה בחורים גדולים ממך בארבע-חמש שנים הביתה?!!" "אבל אמא, הוא בסדר, פגשתי אותו היום, קוראים לו אורן, והוא רק..." בעיניה של ריקי נקוו דמעות. היא השפילה מבט וכפי שצפתה- אמה סטרה לה בחוזקה. "גברת!" קרא הבחור, "די!" הוא תפס בידה של האישה הנכבדת בדיוק כשפתחה גב' הרן את פיה בזעם לומר משהו נשמע רעש גדול מבחוץ...
תגובות
בס"ד.
אבל למה לא כתוב שם היוצר המוכשר???
אבל רק תקראו את זה:
אבל יש מי שחושב שונה, משפחת זיומיץ. הם גרים בגבעת המכתש. למעשה, קוראים לה כך רק משפחת זיומיץ.
לא. הם לא ידעו עליו כלום. הם גם לא ניחשו עליו כלום. אולי כי הוא לא עניין אותם.
ואולי כי...
אולי כי משפחת זיומיץ גם היא מן "מתבודדת". הגברת זיומיץ, אשה יראת שמי'ים, דאגה להרחיק את חמשת
ילדי'ה מהשכונה, שרוב אנשי'ה אינם שומרי תורה ומצוות. לפעמים הפריע לגברת זיומיץ שאין לה חברה,
אבל היא ידעה שבעלה הקריב למענה רבות, והיא חי'יבת לגמול לו על כך ולו במעט.
אדון זיומיץ התי'ישב על הספה, ולקח בידו את העיתון. גברת זיומיץ ישבה בכורסא לידו וסרגה כיפה. "לאה
ביקשה ללכת לגן שעשועים היום", היא אמרה בהיסוס. "נו?" הרים אדון זיומיץ את עיניו מהעיתון. הוא הי'ה
מודע לסבל של אישתו, אבל הוא הרגיש שהיא ממש לא מודעת לסבל שלו. "הרשתי לה.. והיא ראתה שמה.. ראתה..
דברים שלא הי'יתי רוצה שתראה.." היא לחשה בעצב. מר זיומיץ נאנח. מתי אישתו תשלים כבר עם כך שהם לא
גרים בשכונה דתית?! ואולי היא צודקת? אולי הוא צריך לוותר קצת? אחרי הכל היא.....
אחרי הכל היא לא אשמה במצב שנוצר.
ברור שהיא לא אשמה.
היא בכלל לא יודעת מה המצב.
את הסיבה האמיתית למעבר הוא לא גילה לאף-אחד.
גם לא לאשתו. בעיקר לא לה
הכל התחיל אז, כשהם עוד גרו בשכונה שקטה בירושלים.
משפחה קטנה ושקטה, זוג נחמד עם שתי בנות קטנות.
אבל אז קרה אותו מאורע..
מנחם זיומיץ לא רוצה לחשוב על כך, אך הזכרונות עלו בו בכח...
רבקה זיומיץ חכתה לבעלה, מנחם, כבר נמאס לה, ועכשיו היא תאזור אומץ ותאמר לו מה היא חושבת על המקום
הזה... היא מוכנה ללכת אחריו לכל מקום, אבל המקום הזה עשה לה רע- השכנים החילונים, הרעש בשבח הבדידות...
יותר מכל חששה מה יהיה על בנותיה, היא ישבה על הספה וחיכתה, ואז היא שמעה את הדלת נפתחת....
מנחם זיומיץ נכנס לביתו, פשט את מעילו ונאנח.
הוא התיישב בסלון ונטל ספר לידו.
"מנחם" פנתה אליו אשתו. "כן, יקירתי?" השיב ונאנח שוב.
"נראה שאנחנו צריכים לדבר".
"כן, אולי... השכבת את הילדות?"
"כן... הן כבר ישנות, דווקא הלכו לישון כמו שצריך הלילה, ונרדמו מהר. אתה שומע? הן ממש שקטות".
משו התפקשש פה ובגדוללל....
שני, שאר הסיפור מאודדד מוצלח
אי אפשר לעבור יום...
שוב, אצלך דווקא הי'ה המשך לרצף.
מה הבעיה?
היום עבר, החליק כזה, בלי ששמו לב.
לא מובן אם ריקי היא דתיה היא לא... קראו את זה:
ריקי ישבה על עץ התפוח, על הענף השלישי הגדול, זה שתמיד אורי היה מרים אותה עליו. היא בהתה אל עבר הרחוב, מסתכלת על האנשים ההולכים ושבים. ישישה אחת עם סלים הלכה לאיטה ברחוב. ריקי ניסתה לדמיין כיצד נחרט כל קמט במצחה. "ואולי אני סתם מרחמת על עצמי? הרי הבעיה שלי לא כזו גדולה, ובע"ה את שלי אפשר עוד לפתור, אם יקרה נס... אבל יש אנשים שקרו להם אסונות יותר גדולים... קרוב משפחה שנפטר.. או שהם נפגעו פיזית.. או נפשית.. או.." היא ניסתה לחשוב על דברים יותר גרועים משלה. "בסך הכל, לכל האנשים בעולם יש בעיות, לא?" היא שאלה קבעה לעצמה.
"ריקי!!" קראה אחותה מהבית. ריקי מיהרה לקפוץ מהעץ, לסדר את המכנס ולרוץ הביתה.
ומצד שני:
קול של דלת נפתחת קטע את מחשבותיה...
שני אנשים נכנסו. היו אלה שתי ילדות קטנות, קטנות ממנה אולי בשלוש שנים, או בארבע.
"מה אתן עושות?!" שאלה בכעס "מה את עושה?" השיבה לה הילדה הגדולה. "אני? כלום!" "את נכנַסת לבית בלי רשות!" לחשה לה הילדה הקטנה "את גנבת!" ומלמלה לעצמה: "חילונים הם באמת רעים..." (מדובר על ריקי)
נראה לכם הגיוני? לי בכל אופן לא...
ה"בע"ה" כנראה היה מתוך הרגל של הכותב/ת, זה מצחיק.
אני הבנתי שהיא חילוניה משני דברים:
א. שאין כמעט דתיים בשכונה.
ב. שהיא לובשת מכנסיים.
את יכולה לסדר!! [מסורתית נשמע לי הגיוני ומתאים להכל].
עכשיו שמתי לב ששינינו לבת שלהם את השם... כתוב שם לאה אבל אני קראתי להן שרי ובת-שבע... לא נורא.
ומה עם הפרק הבא?