נמחק

הקור בחוץ חודר לעצמות

אנשים מקפיאים את הלב

שמרוב קור מפשיר, זולגות לו דמעות,

מי אמר שלבכות לא כואב?




נהנתי ממש...

בס"ד

את עוברת בשיר מתיאור של החוץ, אל התיאור של הפנים. מה קורה מסביבך, ומה קורה בתוכך. את משליכה על עצמך את המראות הקרים שאת רואה ובכך מתקררת. מנסהלחמם את עצמך ("אהיה לי לאש מאנשים קרים"),ולהגן על עצמך ("אהיה לי מגן, אהיה לי חדר"). אולי הדרך להפשיר את אותה שמחה שהוקפאה עמוק בתוכך, היא לחמם עם האש שבה את משתמשת מפני ואולי אף נגד האנשים הקרים את הקור שבחוץ. לפתח את החדר, כדי שלקור יהיה לאן לצאת (לא תשארי איתו לבד בחדר), וכך גם לאש, והיא תחמם, ותאיר ותעטוף אנשים בחוץ, שאולי גם להם קר, ואולי גם הם זקוקים לחיבוק.
ואז, החיוך כבר לא יהיהמזוייף.
ותוכלי להשליך מהפנים לחוץ,( במקום מהחוץ לפנים), וכבמעגל של חיים, כשתסתכלי, תראי מראות חמים ונעימים שייכנסו אל ליבך.
וההמשך לשיר יהיה טוב...

ממש התחברתי לשיר שלך.. הוא נותן הרבה כיוונים למחשבה. שמחתי ששיתפת אותנו בשיר הזה, ושמחתי לשתף אותך במחשבות שעלו אצלי בעקבותיו.

וואי...זה כאילו שנכנסת לי ללב...
מקווה שההמשך יהיה טוב, בעז"ה:)

לא הצלחתי כל כך להתעמק- חוץ ממכך שקפצה לי השורה
"אהיה לי לאש מאנשים קרים"
שהזכיר לי שורה משיר...

אני חושב שהסוף עצוב מדי, אולי היה אפשר אחרת...?