... פרק ז'

ב"ה

נכתב בידי היוצרת המוכשרת ~אורית~.

עדיין אין מוכשר לפרק תשיעי.... מחכים לכם. צחקן - ללא תולעים.

צפירות אמבולנס וקול סירנות נשמע מבחוץ.

אורן ניגש אל החלון והסיט את הוילון כדי לראות את הנעשה בחוץ. הוא הסתכל זמן מה בחוץ כשלפתע התחיל לצעוק: "המשאית! המשאית שלי!!!" הוא לא חיכה ליותר מדקה ואץ רץ לו לבחוץ...

גברת הרן תהתה לעצמה: 'בחור כבן 17 וכבר בעל משאית?'

***

גברת זיומיץ נכנסה הביתה כרוח שערה. "מנחם!" היא קראה בקול בוכים. "מנחם! תאונה! תאונה פה בשכונת גבעת סלעים ושרי ובת-שבע..."

מנחם לא חיכה ליותר מזה הוא סידר במהירות את בגדיו ורץ בטילי טילים אחרי אשתו.

כבר מרחוק שמע את הרעש וההמולה. ושם ליד בית משפחת הרן ראה הרבה אנשים מתקהלים סביב שתי ילדות קטנות שרועות על הרצפה, היו אלה שרי ובת-שבע...

***

אורן התיישב בכבדות על אחד הסלעים הגדולים שניצבו בצד המדרכה, הרחק, מכל הרעש וההמולה והתבונן בה- במשאית שלו. ואז הוא נזכר איך 'קיבל', אותה...

זה היה לפני כשנה וחצי, הוא אורן היה כבן 16, הוא לא למד, לא רצה ללמוד וגם אם רצה לא היה מי שיממן לא את הלימודים. אמו הייתה אישה קשת יום, אביו נפטר ואמו עמלה כל כך כדי לפרנס אותו ואת ערן אחיו הקטן.

ואז יום אחד בעודו מטייל כהרגלו ברחובות העיר ראה לפתע משאית, משאית צרה ולבנה חונה ליד אחד הבתים. אורן תמיד חלם על משאית, הוא נזכר איך כשהיה ילד קטן ואביו עוד היה בין החיים היה תמיד מבקש ממנו לספר לו סיפורים על משאיות ולאחר מכן שגדל מעט הוא פנטז כל הזמן שכשהוא יהיה גדול הוא ינהג במשאית.

הוא יתקרב מעט לעבר המשאית וראה שלט קטן מודבק על השמשה האחורית של המשאית ועליו היה כתוב:

למכירה

משאית מצובישי שנת 1987

לפרטים:

מנחם זיומיץ- 054-7853902

הוא לא חיכה ליותר מדקה, התקרב לעבר הטלפון הציבורי, שלשל מספר מטבעות בודדות שהיו בכיסו וחייג את המספר הדרוש. לאחרת שסיכמו הוא ואדון זיומיץ על מחיר, ניתק אורן את השיחה, רק אז נזכר שאין בידו מספיק כסף דיו כדי לקנות את המשאית הנכספת. ואז הוא התחיל לעבוד, הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות וכשהיה בידו הסכום הנדרש הוא קנה סופסוף את המשאית הנכספת...

***

אדון זיומיץ התחיל להיכנס להיסטריה! הוא לא הבין איך קרתה התאונה ואיך היא קרתה דווקא לבנותיו היקרות.

מישהו הסביר לו שבנותיו עמדו ושיחקו ליד המשאית כשלפתע באה מכונית ופגעה במשאית ובדרך גם בילדות. "אבל נגרם יותר נזק למשאית מאשר לבנותיך" ניסה לנחמו אותו אחד.

"משאית?" רק אז שם לב אדון זיומיץ למשאית הצרה והלבנה שחנתה בצד הרחוב, הלוחית הייתה שבורה וגם חלון הנהג פה ושם נראו כמה שריטות...

המשאית עוררה משהו בליבו של מנחם והוא ניסה בכל כוחו להיזכר מנין מוכרת לו המשאית הזו...

הוא התקרב מעט למשאית ושם מאחורי המשאית על אחד הסלעים הגדולים ישב נער צעיר כבן 17, הנער הרים את פניו ומבטיהם נפגשו...

פני שניהם חוורו באחת...