בערך- ילד, בערך-זקן. (התחלה של סיפור, מקווה שתהנו)

פרק א'

'אין כניסה לאנשים שביכולתם לעצבן אותי או לאנשים קשי יום, מהסיבה הפשוטה שאין ברצוני להפוך את יומי לקשה יותר ממה שהוא. כמו כן, אם אתם נושאים עמכם כל דבר מצלצל/ מצפצף/ מרעיש/ או סתם מעצבן, אל תטרחו לעבור את פתח הדלת, הרי שתצטרכו לחזור על עקבותיכם אחרי מספר מועט של שניות.

בתודה, מנהל חנות הדואר, מר דבר מה'.

יכול היה ארנסט לעמוד שעות מול דלת הכניסה, אך עדיין לא היה מצליח להבין את שגעונו של המנהל. למרות חששו, נכנס הילד נמוך הקומה לחנות הצפופה, ופסע במהירות אל שולחן הקבלה. מאחר, ואין איש מעבר, אמר- אמנם, קצת בקול- "יש פה מישהו?". הוא ניסה להיזכר בשמו של המנהל, שהיה כתוב על שלט הכניסה. לאחר שנזכר, היה בספק אם זוהי בדיחה או לא.

"אממ... מר... דבר- מה?"

"ילד!" לפתע שמע קול ממעלה המדרגות הצרות שנמצאו לצידו "אתה יכול לקרוא??"

ארנסט לא הבין את פשר השאלה, אבל העדיף לא להתעסק עם הקול הצרוד שדיבר אליו.

"כן, ודאי..." ענה.

"אם כך, יכולת לקרוא את שלט הכניסה."

"נכון..."

"האם אנחנו מדברים על אותו שלט כניסה?"

"אני מניח,"

"לא, אנחנו לא. הרי אני מדבר על שלט כניסה שבו כתוב שאסור להכניס דברים מצפצפים, מרעישים, מצלצלים, או סתם מעצבנים!"

לאחר כמה שניות, שבהם הבין דבר-מה שהילד לא הולך לענות בזמן הקרוב, אמר:

"אבל הינך בעצמך דבר מעצבן! למה הינך חושב שהתכוונתי כשכתבתי ' דברים מצפצפים, מרעישים, מצלצלים, או סתם מעצבנים'?!"

"איני יודע..." נבוך הילד "אולי ל... טלפונים?"

"לא! התכוונתי לילדים! הרי זוהי הגדרה מדויקת לאותם יצורים. אינך סבור כך?"

ארנסט הרים כתפיו. "אצא, אם תרצה..." אמר והניף ידו לכיוון הדלת.

"לא, לא... אם כבר הרסת לי את היום אז שלפחות ארוויח מזה. מה אתה רוצה?"

"חבילת מעטפות, אם אפשר."

כעבור מספר שניות נחתה החבילה על ראשו של ארנסט. אפשר להניח שזה כאב, הרי החבילה הונחתה ממעלה המדרגות ללא כל אזהרה מוקדמת.

"זה יהיה שניים וחצי. שים את הכסף על השולחן ולך."

הילד, זה שעדיין משפשף את ראשו, הוציא מכיסו את הסכום הדרוש והניח אותו על שולחן העץ. בזהירות, כמובן. הרי כמה השטרות האלו יוכלו למוטט את השולחן הישן.

"אוכל רק לשאול," אמר בהיסוס ארנסט, "למה קוראים לאדוני 'דבר-מה'?"

"למה אתה מבקש רשות לשאול אם אתה שואל גם ככה?!" התעצבן המוכר בעל השם המוזר.

ארנסט פנה בדרכו לצאת מהחנות החנוקה.

"אני דוור, וזה נשמע כמו דבר, אז אני דבר מה..." צחק. כשראה שהילד לא צוחק עימו, אמר נוקשות: "אתה לא תבין. הרי אתה ילד."

ארנסט היה בספק אם מישהו הבין את אותה בדיחה, חוץ מאותו משוגע.

"לפעמים אני מרגיש, שאנשים חושבים שאני מטורלל. מטורף. מסובב על כל הראש. אך אין זה הגיוני, נכון? הרי הם המשוגעים! כן, אלה! אלה, שלא יכולים להיפרד מהפלאפון שלהם ולו לשנייה אחת. אלה, שחושבים שהבן אדם שמולם כל כך זקן שיצעקו לו באוזן ויחרישו אותו. אך אני לא זקן, נכון פוקי?"

החתול המסכן שישב מולו, לא אמר דבר, למרבה פלאו של דבר-מה.

"אתה כבר עייף, אה?" אמר בעודו מלטף את ראשו של החתול בכף ידו המחוספסת.

"כשחושבים על זה, אתה ואני השפויים היחידים בעולם המטורף הזה. אינך סבור כך?".

החתול לא הגיב.

"כמה העולם הזה התדרדר... אתה יודע, פוקי, אנחנו צריכים לכתוב על זה ספר. באחד מן הימים. לא שיש רבים."

עוד לילה טיפוסי עבר בעליית הגג של דבר-מה.

ארנסט נכנס לביתו בסערה, כהרגלו.

"יש פה מישהו?" שאל בעודו תולה את מעילו, שעוד נטף מים משרווליו.

"אני במטבח" נשמע קול. "אבל אל תכנס עד שלא תוריד את המגפיים ותחליף בגדים. קיפלתי לך זוג מכנסיים וחולצת טריקו. הם על המיטה."

"זה בסדר, אני דיי יבש."

"דיי ייבש!" האישה צחקה.

"בזכות המעיל," הסביר.

"אין כזה דבר 'דיי' יבש. או שאתה יבש או שאתה לא. ואתה לא. עכשיו, לך כבר להחליף בגדים."

לא היה טעם להמשיך להתווכח. הרי אמהות תמיד צודקות.

"קנית לי את מה שביקשתי?" שאלה האם. ארנסט ענה שכן, אבל הוא בספק אם המעטפות נשארו יבשות.

"באמת, ילד! בוא והראה לי אותן. מה אני אעשה איתך?"

"אבל אני דיי רטוב..."

"עזוב. אתה בסדר. בוא והראה לי אותן. קדימה!"

ארנסט ידע שהמעטפות נרטבו. נו, מילא. יקנה מחר חדשות.

חששו גבר כשהתקרב אל שולחן הקבלה. מה אם ירגיז את אותו הבן-אדם, כלומר- אם אכן היה בן-אדם, שוב?

"יש פה מישהו?" שאל, מאחר ושוב אין נפש חיה בחנות.

"אני בא!" נשמע אותו קול צרוד ממעלה המדרגות, רק שהפעם הוא הלך והתקרב. דבר מה ירד במדרגות באיטיות, בעודו מחזיק את המעקה החלוד.

"מה אתה רוצה, ילד?" שאל כשהגיע סוף-סוף אל תחתית המדרגות.

"חבילת מעטפות, בבקשה." אמר ומייד הניח שניים וחצי דולר על השולחן הישן.

דבר מה הרים את עיניו בתמיהה. "איך ידעת?" שאל.

"כבר הייתי פה..." הסביר נבוך ארנסט.

"ולא שמרת על המעטפות מפני הגשם, אה?" צחק דבר מה.

ארנסט הנהן בראשו לחיוב. "איך ידעת?" הפעם ארנסט שאל.

"אתה ילד." אמר דבר מה והושיט את החבילה לארנסט.

"לא כל הילדים אותו הדבר, אתה יודע, מר דבר מה" העז לומר.

הוא הסתכל על ארנסט במבט נוקב. "אולי." אמר "אך חוצפה שכזאת לא ראיתי מימי. תגיד לי, אתה מנסה ללמד בן אדם בן שישים?! נו, טוב. למה אפשר לצפות. ילד."

"אני לא כל כך ילד, אתה יודע..."

דבר מה הוריד את משקפיו המחלידות מקצה אפו והניחם על השולחן.

"אני כבר בן תשע. וחצי. בעצם, בן תשע ושליש.היה לי בספטמבר יום הולדת"

"אם כך, בערך-ילד,  זה נראה לך שאני מתעניין בדבריך?"

ארנסט משך בכתפיו.

מר דבר מה צמצם את עיניו בכדי לבחון את הילד.

"אתה יודע, אתה לא כמו שאר הילדים."

"איך אתה יודע?" שאל ארנסט וניגב את אפו בשרוולו "אני נראה כמו שאר הילדים, לא כן?"

"כן, כן... אתה נראה כמו שאר הילדים. אך רק העובדה שנכנסת לחנותי... תגיד לי, בערך-ילד, מה שמך?"

ארנסט, ארנסט אלינויי." אמר והושיט את ידו הרטובה, מתוך נימוס.

"אני אוותר..." אמר.

"אני לא." אמר ארנסט, ניגב את ידו בחולצתו, והושיט אותה בחזרה.

דבר מה צחק. קשה היה לנחש שאותו בן-אדם הוא הבן-אדם שהפחיד את ארנסט כל-כך יום קודם.   

הוא לחץ את ידו בחוזקה. "נעים מאוד, ארנסט אלינויי" צחק.

"אם כך... נראה לי שאני אלך..." אמר ארנסט והביט אחורה. דרך הדלת השקופה ניתן היה לראות שהגשם רק הלך והתחזק.

"או אולי כדאי שאשאר קצת..."

"אולי." אמר דבר מה והוסיף במפתיע "אתה כבר הספקת להכיר את החתול שלי, פוקי?"

"אתה שומע מוזיקה?"

"כמעט ולא."

"רואה טלוויזיה?"

"לא, אני מניח שלא."

"אז עוד לא הספקת להתקלקל,ילד. כלומר, בערך-ילד. ומה דעתך על הממשל?"

"אה? אני בסך הכל בן תשע, אתה יודע".

שיחה ארוכה התנהלה בין שני האנשים השונים שדרכיהם נצטלבו בדרך מקרה. הגשם כבר פסק לפני כמעט שעה, אך לשונותיהם של ארנסט ודבר-מה לא הפסיקו להתגלגל.

פרק ב'

הנורא מכל הגיע. שיעור ספורט. השנוא על ארנסט מכל.

הפעם הם שמו מעיליהם, ויצאו לריצה. ארנסט יצא גם הוא, אך רץ אחרון. מפיל את רגליו לתוך השלוליות. אחת אחרי השנייה. למי אכפת מהנעליים.

בערך במחצית הדרך, רגלו של ארנסט נתקעה באיזה אבן גדולה ועקשנית, והוא נפל והתגלגל במורד הגבעה. הוא לא הצליח לעצור את עצמו. ועוד שם למעלה, צחקו לו.

דמעותיו התערבבו עם הגשם, למרבה מזלו. עכשיו רק חסר לו שיהיה גם תינוק מגודל. עד עכשיו היה סתם שמן.

לארנסט לא היה איזה שהוא יעד, הוא פשוט הלך. בעט בכל אבן שנקרתה בדרכו. מצב רוחו לא היה מרומם במיוחד- זה בגלל המבחן שהחזיק בידו הימנית, בעוד ידו השמאלית מחזיקה את המטרייה האדומה שפחות או יותר הגינה עליו מפני הגשם.

הוא נכשל באיזה מבחן מסכם, שאפילו לא ידע על קיומו עד הרגע שהמורה הממורמר הושיט לו אותו.

"הכל בסדר, ילד?" שאלו אותו אנשים שחלפו על פניו במהירות.

"שום דבר לא בסדר." מלמל לעצמו לאחר שאותם אנשים הלכו לדרכם.

הגשם התחזק. ארנסט ניסה להחזיק את המטרייה במקום בכול כוחו, אך כנראה זה לא הספיק. המטרייה התהפכה ונתפסה במעילו. ובדיוק כשחשב שלא יכול להיות יותר גרוע, הוא ראה אותם. את אותם ילדים שאין להם מה לעשות חוץ מלאמלל את חייו. הם תפסו אותו במצב מביך עד מאוד- קשה היה לדעת מה בדיוק ידיו ומה רגליו. אך הם בהחלט זיהו אותו. הם ראו את תיקו האפור מונח לצידו, נרטב מהגשם. הם החליטו לעזוב אותו לנפשו (כנראה היו עייפים או משהו), אך את תיקו- בהחלט לא עזבו. הם פתחו, קרעו, זרקו, השחיתו כל מה שראו. ואת חמשת הדולרים שהיו אמורים לספק לו ארוחת ערב תחבו לכיסם.

הגשם רק התחזק, בעוד ארנסט אוסף על ברכיו מה שנשאר ממחברותיו.

השעה הייתה מאוחרת. הוא החל לצעוד לפיצרייה הקרובה, בתקווה שעוד פתוחה. באותם רגעים הוא הרגיש שחצי מהעולם שונא אותו ולחצי השני בכלל לא אכפת ממנו.

כשהגיע, כולו רטוב (ואם אפשר להוסיף, גם קצת מסריח), פתח את הדלת בחוזקה והתיישב על אחד מן אותם כיסאות-בר גבוהים.

"משולש פיצה עם פטריות, שני לחמי-שום, וקולה. ושזה יהיה מהר". ממש לא היה לו כוח להיות מנומס.

המלצרית הרימה גבה ואמרה: "סליחה?"

הוא אפילו לא הגיב. לאחר מספר מועט של שניות המלצרית סובבה את גבה והלכה להביא את ההזמנה.

הארוחה הייתה ארוכה. הוא חיכה שהגשם יחלש, ורק אז ישלם. רק לאחר כארבעים דקות הגשם פסק. הוא קרא למלצרית.

"זה יהיה ארבע וחצי דולר." אמרה.

ארנסט פשפש בתיקו דקה ארוכה, אך לא מצא דבר.

"תוכלי לחכות רגע?" שאל את המלצרית..

"למה אתה מתכוון, לחכות רגע?" שאלה.

"אלך להביא את הכסף, ואחזור עוד רגע" הסביר נמהרות.

"תצטרך להשאיר פיקדון, ילד. יש לך משהו ששווה יותר מעשרה דולרים?"

ארנסט חזר לפשפש בתיקו. בהחלט לא היה משהו ששווה יותר מעשרה דולרים.

הוא הביט במלצרית בחוסר אונים.

"שעון, משהו?" ניסתה.

ארנסט הניד בראשו לשלילה.

"לך ילד. תביא את הכסף. ושזה יהיה מהר" אמרה המלצרית, כנראה מתוך רחמים.

"תודה," אמר בעודו שם את תיקו על גבו "אני מייד חוזר".

דמותו הרצה נעלמה בחשכה.

"דבר מה?" שאל ארנסט בעודו נכנס לחנות הדואר "זה אני, ארנסט אלינויי".

"אה!" נשמע קולו ממעלה המדרגות "בוא תעלה, ילד! ממילא פוקי נרדם, והחנות שוממה כבר מהצהריים!"

ארנסט עלה בזהירות במדרגות המובילות לעליית הגג. לא עלה יותר משבע או אולי שמונה מדרגות עד שראה את החדר המוזר ביותר שראה בחייו. היו שם אין סוף ספות: חלקן בצבעים שלא היה ארנסט בטוח שאכן קיימים, חלקן גבוהות כל כך שצריך מדרגה קטנה בשביל לעלות עליהן. כלומר, למען ארנסט. חלקן היו מכוסות בשטיחים הנראות כאילו הביאו אותם מן המזרח הרחוק. וחלק סתם. סתם ספות.

"למה... אם יותר לי לשאול... יש לך כל כך הרבה ספות?" שאל.

"אה," אמר דבר מה בסיפוק "זה האוסף שלי! פוקי מת עליו. וגם אני, למען האמת... אז, מה מביא אותך לכאן, ילד?"

ארנסט העביר מבטו מהספות אל דבר מה. "אוכל לבקש ממך טובה?" שאל בהיסוס.

"דבר." אמר בחשדנות.

"תוכל להלוות לי אולי... ככה איזה... חמישה דולרים?"

דבר מה חשב על הדבר מספר שניות. הרי אם ילווה לו, יצטרך לשוב ולהחזיר לו. ומחר, למעשה, לא יהיה שונה מהיום. הוא הרי יצטרך איזה חבר לשיחה.

"אני מניח שכן..." אמר דבר מה. הוא חיטט בכיסיו עד שמצא איזה שטר מקומט, ואחר שקצת יישר אותו הושיטו לארנסט. "תבוא מחר." אמר ולאחר הוסיף "כלומר, בשביל להחזיר כמובן את הנדרש."

"כן, וודאי" חייך הילד "מחר."

פרק ג'

שעונו (שאמור לעורר) צלצל במשך זמן מה עד שידו המגושמת של ארנסט העיפה אותו לכל הרוחות.

"כבר שבע וארבעים? לא יכול להיות!" אמר-צעק.

הוא התיישב באיטיות על מיטתו וגשש בחשכה את מתג המנורה.

"ארנסט? ארנסט, קמת?" נשמע קולה של אמו ממורד המדרגות.

"כן, כן..." מלמל ארנסט בעודו רוכס את נעליו "עוד דקה".

"השארתי לך עשרה דולרים על השידה בכניסה. ושלא תעז להכניסם לקופת החיסכון שלך- הם מיועדים לדבר אחד בלבד וזהו לארוחת הערב. שמעת אותי?"

באותה הדקה נזכר ארנסט בדבר-מה. חייב הוא לו חמישה דולרים, מיום האתמול.

"כן, ודאי" אמר לאמו, אך זו כבר יצאה מן הבית.

נשמעו שלוש דפיקות חרישיות. ארנסט דפק על דלת חדרו של דבר-מה. מאחר ואין איש עונה לו, קרא בשמו. אך גם זה לא עזר. הוא הביט בשעונו. השעה היית שמונה, זאת אומרת עשר דקות לפני הצלצול אל הכיתות- אליו ארנסט איחר כבר ארבע פעמים.

הוא ירד במדרגות נמהרות, וכתב על פתק שהונח על השולחן: "הנה כספך. בתודה, ארנסט אלינויי".

הוא פשפש בתיקו והוציא את השטר המקומט. אז נזכר שזהו שטר של עשרה דולרים, ולא חמישה כפי שהיה אמור להחזיר.

מפאת קוצר הזמן, שם את השטר על השולחן וכתב בתחתית הדף: "מסתבר שאתה חייב לי חמישה דולרים... אבוא לקחתם היום בערב, אם זה נוח לאדוני".

ארנסט יצא במרוצה מן החנות השוממת.

"מספר 47!" קרא האדם שישב מאחורי הדלפק.

דבר- מה הסתכל בפתק שתלש לפני יותר משעה, כשעוד היתה בו איזה שהיא רוח חיים. המספר הגבוה שחתום בשחור על הפתק בכלל לא מצא חן בעיניו.

בעודו יושב בחדר ההמתנה, יצאה אישה גבוהה מחדר ההמתנה. אפופה בבשום עדין פסעה וחילצה את דרכה אל הכניסה.

הבושם אכן היה נעים להרחה, אך דבר מה הוא כמובן- בנוסף לכל צרותיו- אלרגי כמעט לכל סוג ריח.

...לאחר מאמצים רבים להשאירו בפנים, העיטוש זינק החוצה בקול תרועה.

"תסלחי לי, גברת" אמר בעודו מחפש ממחטה בכל כיסיו.

האישה הבחינה שלאותו איש אין ממחטה זמינה, ולכן- מתוך נימוס, הוציאה מכיסה אחת והגישה לו.

"תודה" אמר דבר-מה ולקח את הממחטה מידה של האישה, בעודה פונה אל היציאה.

"אה..." אמר במהירות לפני שתספיק לצאת.

"כן?" הסתובבה האישה.

"אה..."אמר דבר מה בעודו משחק ברוכסן של מעילו "רק רציתי להגיד...". ניכר היה שדבר מה נבוך. ממש נבוך. אולי הכי נבוך שאי פעם היה.

"כן?" שאלה האישה שנית.

"רק רציתי להגיד תודה" פלט דבר מה.

"כן. כבר אמרת את זה."

"כן, רק שהפעם זה ממש תודה."

אתה אולי מתכוון... תודה רבה?" גיחכה האישה למראה המבוגר המבולבל.

"לא!" אמר והרים את עיניו, מעשה שהתחרט אליו שנייה לאחר מכן.

"אז למה כן התכוונת?" שאלה האישה כבר ממש בחוסר סבלנות.

"ל... לסופר תודה. כן. זהו. לסופר תודה."

האישה הרימה גבה ויצאה מהחדר בלי לומר דבר.

"אתה דביל. דביל מושלם." אמר דבר מה וחזר לשחק ברוכסנו.

"מספר 48!" צעק האיש, אך לדבר מה כבר לא היה אכפת. הוא קימט את הפתק וזרק לפח מימינו.

שלושים וחמישה נערים השתערו על שולחנות בית הספר. האחד עלעל בתמונות הספר, השני התכתב עם חברו. כמה ניסו לעצבן את המורה על ידי זריקת ניירות לכיוונו בכל פעם שהפנה את גבו. ורק ילד אחד, או לטענתו, בערך-ילד, עשה דבר שרק בערך- ילדים יכולים לעשות. הוא אכן הקשיב לשיעור הנלמד בכיתה.

ולהפתעתו, זה היה לא רע. כלומר, לדעתו זה היה מרתק; אך עצם ההודאה בכך, נחשב חנוני.

כן, בדיוק כך. חנוני. חנוני להודות שהנושא עניין אותו. הרי זה פשע להתעניין בתקופת מלחמת העולם השנייה, הלא כן? או כך לפחות הכתיבה החברה.

"נו, מילא" ניחם עצמו ארנסט "לפחות אני יודע שאני לא רובוט שהחברה ייצרה. חנוני ככל שאהיה."

הפעמון סוף-סוף צלצל, לרווחתם של שלושים וארבעה ילדים. ארנסט אסף את ספריו ותחבם לתיקו בעודו יוצא מהכיתה. לאחר מעשה, היה מעדיף כמובן לצאת דרך החלון, מכוון שבאותה השנייה שעבר את מפתן הדלת, ראה אותם. כן, אותם. הרובוטים במכנסי הג'ינס שמכסים פחות ממה שאמורים לכסות. אלה שבספר התכנות שלהם כתוב במפורש: "לאמלל את חייו של ארנסט אלינויי". או כך לפחות האמין ארנסט.

"או... תראו מי הגיע! חברנו היקר, ארן!"

"זה ארנסט" תיקנם ומיהר לצאת מהמקום.

"לא כל-כך מהר... נמוכצ'יק! נראה שאתה חייב לנו משהו..."

ארנסט הסתובב, אזר את טיפת האומץ היחידה שנשארה בגופו הגמדי, ואמר:

"לא עולה לי משהו בראש כרגע..." תוך כדי גירוד ראשו כאילו ניסה להיזכר במשהו.

נחשו איך יום זה הסתיים. אוכל לרמוז, שאלה לא היו אחד הימים היותר טובים של ארנסט.

פרק ד'

היום הלך והחשיך, ובמהרה הפך לילה. בזמן שרוב העולם עצם את עיניו, ארנסט פתחם לרווחה. לטענתו, בזמן כל כך יפה וייחודי לעצום את העניים זה מעשה ממש מטופש. הוא ישב על המדרכה, מקפל את רגליו אליו.

הוא כאילו 'הריץ' בראשו את מאורעות היום. מעיין קלטת וידיאו שצילמה במשך כל היום, ממשקפיו. ואז, נזכר! הוא הבטיח למר דבר מה שיבוא אל חנותו, הערב! הוא הביט בשעונו. השעה אחת עשרה וחצי- האם מאוחר מדי בכדי להופיע על פתח דלתו? או שמא מחכה לו דבר-מה, ולא יירדם עד שיגיע?

החליט ארנסט ללכת. "כך או כך, טיול לילי לאור ירח לא יזיק" אמר לעצמו בעודו רוכס את מעילו ומתחיל לצעוד לאורך השדרה.

שלוש דפיקות חרישיות נשמעו על דלת חנות הדואר. מאחר ואין איש השומע אותם, פסע ארנסט כמה צעדים לאחור, והרים אבן קטנה שהונחה לצידו.

"דבר-מה!" צעק בעודו זורק את האבן הזעירה על חלונו.

לאחר מספר שניות החלון נפתח בקול חריקה וממנו הגיח ראשו המוכר של דבר מה.

"תגיד, לא לימדו אותך לקרוא שעון? איזה חינוך קלוקל!"

"אז אני מניח שלא קראת את הפתק..." צעק ארנסט.

"קראתי, קראתי..."

"אז אני מניח שלא לימדו אותך לקרוא כיאות, אה? איזה חינוך קלוקל!" החזיר לו באותה המטבע.

דבר-מה צחק. כן, צחק. לא סתם כמה חריקות שהגיחו מגרונו כמו בפעמים הקודמות. הוא ממש צחק. ארנסט חייך גם הוא. לא בגלל הבדיחה, אלא מתוך גאווה. "בוא נראה את הרובוטים מעלים חיוך על פניו של זקן ממורמר!" אמר בליבו.

"אז מה אתה עוד עושה שם? בוא עלה!" אמר דבר-מה בעודו מכניס את ראשו בחזרה אל החדר. בשני סיבובי מפתח חורקים הדלת נפתחה ולתוכה פסע ארנסט.

דבר-מה סימן בידו לארנסט לעלות. ארנסט שמח שהוזמן, אך התנצל ואמר שאימו ממש תודאג אם יישאר.

"תוכל להתקשר אליה, נכון?" אמר דבר-מה ובמהירות הוסיף, כדי שלא יישמע רכרוכי "כלומר, לא שאני רוצה שתישאר... פשוט קר בחוץ".

"כן, בדיוק. קר בחוץ! אומר לה זאת. יש לך טלפון?"

דבר-מה הניד ראשו לשלילה. "יש במורד הרחוב טלפון ציבורי" אמר וזרק לארנסט מטבע.

"היכן היית היום?" שאל ארנסט בעודו לוגם מהשוקו החם שהוכן עבורו.

"מה זאת אומרת, היכן הייתי? הייתי פה במשך כל הזמן!"

"אבל הייתי פה בבוקר, וכשקראתי בשמך לא ענית..."

"אולי התקלחתי."

ארנסט הביט בחברו ופסל מיד אפשרות זו. "התקלחת? למה, הגיע התאריך החצי שנתי, ולא שמתי לב?"

דבר-מה צחק לתוך כוסו. "סתם. לא דבר חשוב."

"אם כך, אמור אותו!" הפציר בו.

"הייתי במרפאה. לא סיפור גדול."

ארנסט הניח את כוסו ונשכב על הספה, כשידיו מאחורי ראשו.

"אני שונא מרפאות" אמר בעודו בוהה בתקרה "הם מריחות נורא."

"אם כך, יש לנו עוד דבר במשותף." אמר דבר מה ונשכב גם הוא על הספה שממול.

עברו כמה שניות של שקט, עד שארנסט שאל: "למה הלכת לשם?"

"אמרתי לך, זה לא היה סיפור גדול."

"אם זה לא היה סיפור גדול, לא היית הולך לשם. אתה הרי שונא מרפאות."

דבר מה לגם מהשוקו שלצידו ולבסוף אמר: "הגיל שלי מהתל בי. הוא חושב שלו יש יותר כוח והוא יכול לגבור עליי. חה! עליי איש לא יוכל לגבור."

"אפילו לא ההוא שם למעלה?" העיז ארנסט לשאול.

"בוודאי שלא, טיפשון! תבין, אם הוא שם למעלה היה רוצה לגבור עליי, זוהי תהייה מילתי האחרונה."

ארנסט המבועת דמיין את הרע מכל; שלמול עיניו הזקן יפסיק לנשום. ימות.

דבר מה חייך. " מסתבר שלא, אה?"