בעזרתו יתברך!
זה התחיל בצריבה קטנה באצבע,
ואז זה גבר, זה שרף אותי, עליתי בלהבות.
זה עבר לזרוע, מלחך אותה, עושה ממני עפר.
ואז כל כול בערתי, מתמסר לכאב, לאש.
צרחתי, ניסיתי לברוח מהלהבות, לכבות את האש.
"תעזרו לי! אני נשרף!"
הזעתי, לא הפסקתי לזוז, למה אף אחד לא בא?
ואז זה הפסיק, בבת אחת הכל נגמר, הלהבות כבו.
פקחתי את עיניי,
אמא הביטה בי בעיניים חוששות, מהססות.
היא התקרבה בזהירות וליטפה את ידי.
"אאאאאה!" צרחתי באימה,
הנגיעה שלה שרפה, להטה -
הלהבות שוב החלו מלחכות את גופי הדואב.
צרחתי לאמא שתכבה את זה, שתעזור לי,
אך המילים יצאו כל כך מבולבלות מפי.
היא התרחקה ממני, האחות לוחשת דבר מה לתוך אוזנה,
"אל תדאגי גבירתי, הוא בסדר איתנו, הוא לא יכול לצאת".
'לא יכול לצאת?!' חשבתי בחרדה הולכת וגוברת.
"אמא! אמא!" הוצאתי את גרוני, אך היא הלכה.
היא תמיד עוזבת אותי פה,
משאירה אותי להאכל על ידי האש הזאתי שלא מפסיקה לשרוף.
אני בוכה בשקט, מנסה להשתחרר, לקום מהמיטה,
אך אני כבול, 'אמא, למה את עוזבת אותי?
למה את נותנת להם שיקשרו אותי?' חולפות המחשבות בראשי.
וכמו הד עונה לי החדר הריק, כי אתה משוגע.
*אנא ה' הושיענא את עמך ישראל החולים, אנא.
תגובות
הסיום חזק.
יהי רצון שה' ירפא את כל חולי עם ישראל.
היטבת בהבעת הרגש שאני כל כך מבין ומרגיש.
ההד של האנשים שלא נותנים לב, כי מסתכלים עליך כמו משוגע ( לכל אאד יש כאלה), במקום לחשוב שהאש שורפת... אם אתה משוגע - תסבול! לפי דבריך, "החולים" הם דווקא האנשים שלא מתייחסים לאש הבוערת.
האחר לא חולה או משוגע, רק האש אצלו בוערת...
אז שיבואו לעזור לו.
שתדע, יש אנשים שצועקים מבפנים ולא יודעים שהם צועקים,
מבחוץ מתעתעים אותך במבע רגוע ושלו.
אור האמת - תודה רבה על דבריך, זה ממש נותן לי עוד דברים לחשוב עליהם.
אני ממש מבינה למה אתה מתכוון, אנשים צועקים לעזרה ואיש לא מקשיב ולפעמים גם אני צועקת ואין מושיע. אני חושבת שצריך ללמוד מזה משהו, צריך להתיחס לאנשים בצורה יפה יותר ולנסות להבין ללב האנשים, ואם מישהו מראה שהוא במשבר מיד לגשת ולעודדו, זה יכול להציל אנשים, אפילו המילה הקטנה ביותר.
תודה על התגובה.
האם לא עולות לך מחשבות לפעמים, על האנשים הרבים שיש בעולם? על המוות? או על אנשים חולים... גם בנפש... אני לא יודעת, יצא שחשבתי על זה, על מה הם חושבים, איך זה בתכל'ס להיות קשור, לחשוב שכל העולם נגדך, או שהוא לא מבין אותך, אתה צועק ואיש לא מבין את מלמולך, כי אתה לא מדבר ברור... התחושות היו ממש חזקות, הם סובלים ואיש לא יודע, רק מגניב מבט אומלל של רחמים... הלוואי והיינו יכולים לעזור להם, אבל אני מתנחמת בעובדה שזה התפקיד שה' יעד להם בעולם שלנו. שלא נדע, לא עלינו.
יהי רצון שירפאו. אמן.
תודה אבל בכל אופן על התגובה, יומטוב!
ועכשיו לקטע עצמו-
את כותבת מדהים.. ממש.
דווקא בגלל שהקטע הזה קצת מופשט, הוא נותן המון כיווני מחשבה. אז לקחתי למקום שלי.
שיפורים-
לא ממש ברור הקשר של הכותרת.
יש לך שגיאה קטנה- מלכך=מלחך.
וזיהיתי אותך רק בזכות זה - אין צורך לכתוב את הכותרת גם בגוף היצירה. :)
מדהימה! מחכה לראות עוד ממך. :)
הכותרת באמת היתה נקודה קשה, אני לא טובה בכותרות, אבל אני אסביר לך את זאת - ההרגשות האלו, שהוא מרגיש, זה שנוא נשרף והכל, זה לא אמיתי, זה דימיוני, זה רק בראש שלו, הוא מדמיין שהוא נשרף, אבל בעצם זה השיגעון שגורם למחשבות הללו.
מקווה שעזרתי. ושנשמע בשורות טובות בעז"ה!