לידת הכלה -

בעזרתך אבאל'ה!

אליעד מיהר אל הרב, הוא היה לחוץ. הוא מיהר להוציא מכיסו טישו, ניגב את ידיו המזיעות ודפק על דלת חדרו של הרב.

"יבוא," אמר רבו מהעבר השני של הדלת.

אליעד נכנס לחדר מלא הספרים של הרב ומצא את האחרון שקוע בדף גמרא. הוא התיישב על קצה הכיסא שממול לרב בחשש וכחכח בגרונו.

"הרב?" שאל בשקט.

"אליעד! מתי נכנסת?" הרב קם מכיסאו ללחוץ א ידו של אליעד.אליעד קפץ ממקומו והשיב לחיצה רפה, הוא היה מיואש.

"מה שלומך אליעד? שמעתי אותך הבוקר בבית המדרש, דיברת יפה מאוד."

"תודה הרב, אממ... באתי לדבר איתך על השידוך, זה לא זה, אנחנו לא מתאימים וכבר אין לי כוח להמשיך לחפש, הרב אני מיואש. אני לא יודע, אולי כשנולדתי בת הקול שיוצאת ואומרת עם מי תתחתן שתקה." אליעד השפיל את מבטו, נמאס לו כבר לחפש, הוא כבר יצא להמון פגישות עם בחורות, נפגש אפילו עם כאלה שמעולם לא היה מעלה בדעתו שיכול להיות קשר כלשהו בניהם אי פעם.הוא הרגיש שאין מטרה לחיפושיו, כאילו חיפושיו עקרים ולעולם לא יוכלו להניב תוצאות.

הרב גירד את זקנו האפור והביט באליעד. הייתה לבחור כל הצדקה שבעולם להרגיש מיואש, הוא חיפש כבר שבע שנים ופרותיו עדיין לא הובשלו. הרב נזכר איך הציע לאליעד את שידוכו הראשון, זה היה כשאליעד היה בשיעור ג', זקנקן קטן החל צומח תחת סנטרו ושערו המתולתל קפץ לכל עבר. הבחורה שהציע לו דווקא הייתה מוצלחת ובתחילה נראה כי נוצר קשר בניהם אך תקוותיו נגוזו לאחר חודש.  

אך הרב לא התייאש, מאליעד, שבע שנים זה אומנם זמן רב בחיפושים אחר בת זוג אך זה לא ילך לשווא.

"אליעד אל לך להתייאש! עוד תמצא את שאתה מחפש, תמשיך בחיפושים, דרכי ה' נסתרות הם ושבע שנים זה אומנם פרק זמן לא קצר אך המשך לחפש, אל תוותר."

"הרב, אני לא יודע, אני פשוט מרגיש שזהו, שאין עוד טעם לחפש." הוא נענע בראשו ונאנח. כל חבריו כבר התחתנו ובעלי משפחות גדולות ורק הוא נותר לבד, רווק זקן בן שלושים, שלא נדע.

"אתה יודע מה אליעד? בוא, בוא נלמד קצת גמרא, אני לא יודע אם זה יעזור אבל אני משאר שזה ישכיח קצת את הכאב שאתה בוודאי חש כרגע." הרב הביט בעיניו של אליעד. "עוד יהיה טוב, אל תדאג, תזכור מה שאני אומר, דרכי ה' נסתרות הם אך טובות לכל." הוא טפח על גבו של אליעד, קירב את כיסאו לכיסאו של האחרון ופתח את ספר הגמרא.

                           *                                *                             *

"שפיכות דמים, גילוי עריות, איסור קיללת," מבטאה הרוסי הקל הסגיר את היותה נוכריה. "אבר מן החיי, גזל, חובת הקמת בית דין ואיסור עבודה זרה." ידיה של מריה רעדה מעט כשענתה אך היא הצליחה להשתלט על הרעידות, עוד מעט והיא תהיה חלק, היא כבר ענתה על כל התשובות נכונה.

הרב היטיב את משקפיו על גשר אפו. "נכון, יפה מאוד." הוא חייך מעט, מרשה לעצמו להיות עדין.

הם ישבו בבית הדין, הרבנים ישבו סביב שולחן ארוך ושאלו את מריה אין סוף שאלות ואילו היא ישבה מולם על כיסא עץ שהכאיב לגבה. היא לא טעתה באף שאלה עד עכשיו והם גם לא יוכלו להכשיל אותה, היא שיננה את הדינים והמצוות פעם אחר פעם.

הרבנים דיברו בניהם בשקט. "היא יודעת את הכל, היא ענתה על כל השאלות והיא תצליח גם הלאה, אני חושב שאין עוד מה לשאול, תיגש לסוף."

"טוב, מריה, האם את בטוחה שאת רוצה להיות יהודייה? זה קשה להיות יהודי, היצר המון פעמים מתגבר עליך, זו מלחמה להיות יהודי, אנחנו נלחמים גם בכלל, על עצם קיומינו. עם ישראל הוא עם נרדף, לכל מקום שהוא הולך שונאים אותו, מתנכרים לו, תהפכי למנוכרת בעייני העמים האחרים, משפחתך כבר לא תהיה משפחתך, כל מה שהיה לך יאבד בשביל עם נרדף. תוכלי לעזור לעם ישראל גם אם תישארי גויה, בשביל מה לקחת על עצמך עול נוסף כבד כל כך, הרי החיים בעולם הזה לא מספיק קשיים בלאו הכי? בשביל להיות יהודי צריך להתגבר כארי, את יודעת איזו התמודדות זו? האם את יודעת לקראת מה את הולכת? אין סוף מצוות שצריך לקיים, המון איסורים שמגבילים את האדם ואם לא מקיימים אותם מקבלים עונש מן השמיים, עונש קשה וכבד. מדוע לך לרצות בזה כאשר את משוחררת מכל עול? לכי לך עכשיו והיי חופשיה." הרב הצביע על אחת הציפורים שנכנסו דרך חלון בית הדין.

מריה לא חשבה כלל, היא השיבה מייד. היא ידעה בדיוק למה היא נכנסת, לילות שלמים עברו עליה במחשבות על מה שאמר הרב.

"אני רוצה להיות יהודיה, אני רוצה להשתייך לעם היהודי, אני רוצה לסבול בסבלותם, אני רוצה לקום כל בוקר כארי לעבודת ה', אני רוצה לשמור שבת למרות כל האיסורים שמקשים, אני מוכנה לקבל על עצמי את העול, עם ה' הוא עם האמת." היא הזיעה ורגליה רעדו תחת כובד משקלה כשקמה בהתלהבות דבריה.

                            *                            *                             *     

אליעד קרא מהגמרא בקול, הרב ישב לידו ועצם את עיניו בריכוז.

"ואו, אני חושב שמה שרבי אליעזר אומר זה ממש יפה. הרב? הרב?" אליעד הביט ברב, הוא התנענע בכיסאו, כמו מתפלל. עיניו היו עצומות, כאילו ישן.

"טוב, הרב, נראה לי שנמשיך בפעם אחרת, אולי כדאי שתלך קצת לנוח," אליעד סגר את הגמרא וקם מכיסאו בצעדים שקטים, בכל זאת הרב כבר מתחיל להזדקן.

"אליעד!" הרב קם פתאום ותפס בכתפו של אליעד. "עכשיו! עכשיו ממש היא נולדה!" פניו קרנו מאושר.

"נולדה? מי נולדה?" אליעד התבלבל.

"אשתך. היא נולדה עכשיו, עכשיו בדיוק!" הרב קפץ במקומו כילד קטן. "אוי אני כל כך שמח! אליעד אני כל כך שמח!" הוא לחץ אץ ידו בחוזקה, מנער אותה שוב ושוב ולא עוזב.

"מה?" אליעד לא הבין, "למה אתה שמח, הרב? אם היא רק עכשיו נולדה יש לי עוד שנים לחכות עד שהיא תגדל, הרב זה בכלל לא משמח."

אליעד חשב שזה הדבר הגרוע ביותר שהרב יכול לספר לו כרגע, זה הכניס אותו לדיכאון גדול יותר ממה שכבר היה בו כשבא אל הרב.

הרב פתח את פיו, חיוך ענקי מרוח על פניו.

"די." אליעד עצר אותו. "הרב אני לא יכול יותר, אני מבין שאתה מנסה לשמח אותי אבל זה לא כל כך מצליח. אני – אני חושב שאני אלך עכשיו, אולי אני אחזור הביתה."

פניו של אליעד הביעו עצב עמוק. "שלום הרב, תודה על העידוד." הוא ניסה לחייך אך נכשל.

"לא, לא, לא. אתה לא הולך לשום מקום עם פרצוף חמוץ כזה, לא כשאתה יוצא מפה, חכה רגע אני הולך להביא את הכובע שלי." הרב חזר כעבור רגע עם הכובע על ראשו.

"בוא נלך לטיול קצר, זה בטח יהיה נפלא." הוא שילב את ידו בידו של אליעד ודילג כמו ילד קטן מחוץ לדלת, מפזם לעצמו ניגון ישן.

                           *                             *                             *

"כיצד תרצי להיקרא בשמך היהודי?" שאל הרב.

"מוריה," לחשה מריה. זמן רב חשבה כיצד תקרא והחליטה שמוריה מתאים לה בדיוק.

הרב רשם את שמה בתחילת הדף וחתם את שמו. הרבנים האחרים חתמו אחריו.

"ויקרא שמה בישראל, מוריה בת אברהם."

                           *                             *                             *

"הרב לאן אנחנו הולכים? אני חושב שכדאי ללכת פה ימינה לכיוון הגן." קולו נמוג לאיתו. לא היה טעם בדבריו, הרב לא הקשיב לו. הוא הלך בצעדי רדיפה, שורק לעצמו. טוב, אולי הוא באמת התחיל להזדקן כבר, בכל זאת יש לו שישים וחמש. הוא החל לרוץ ותפס את הרב בכתפו.

"הרב אתה רוצה קרטיב?" שאל בחיוך. אולי בכל זאת הטיול שימח אותו קצת.

"הו כן, אשמח מאוד לקרטיב, אם לא אכפת לך, תודה רבה." הרב נעצר מול מכונית הגלידות ובחר לעצמו קרטיב בטעם לימון.

"מריה – אממ, מוריה בואי נקנה קרטיב, יש כאן אוטו גלידה."

"או, בשמחה! אני קונה את הארטיק עם הסוכריות הקופצות, הוא הכי טעים."

שתי בחורות, האחת בלונדינית עם מבטא רוסי קל ואילו השנייה שחומה, מהארץ.

הן חייכו זו לזו חיוכים מלאי אור, כאילו ידעו סוד שאיש לא ידע.

"נעמה, צריך לבדוק שהכול כשר, שלא נשכח," מוריה הציצה על הקרטיב שאהבה בערגה.

נעמה צחקה. "לא נשכח, וחוץ מזה הם אפילו קונים פה." היא הצביעה על אליעד והרב שבדיוק שילמו על הקרטיבים שלהם ודיברו מעט עם המוכר.

"איזה יופי! כמה אחים יהודיים יש לי עכשיו, איזו משפחה גדולה!" היא התקרבה למכונית הגלידה.

"צהרים טובים כבוד הרב, אחיי היהודים," היא חייכה מאוזן לאוזן. "האם אתה כשר?" שאלה בנימוס את המוכר.

"כן בוודאי." הוא הוציא את תעודת הכשרות.

"יופי! נעמה מה את בוחרת?"

"אני ממליץ על לימון," אמר הרב ברצינות, מלטף את זקנו.

"אני על ענבים!" התפרץ גם אליעד וצחק. "הוא ממש טעים."

"מה? אין לכם טעם, מלון עם סוכריות קופצות זה טוב, תנסו,"מוריה הרגישה קרובה אל הרב ותלמידו, אחים יהודיים הם.

"אתם יודעים מה?" פנתה אליהם נעמה, "למוריה מגיע מזל טוב, בדיוק היום היא התגיירה, היא יהודייה!"

"מזל טוב!" אמרו הרב והמוכר בשמחה.

הרב דחף את מרפקו לצלעותיו של אליעד.

"מזל טוב!" הוא התנער.

                           *                             *                             *

"אליעד! עכשיו! עכשיו ממש היא נולדה!" שמע את קולו של הרב בראשו לאחר שחשב שנרדם בשיעור הגמרא. "אשתך. היא נולדה עכשיו, עכשיו בדיוק!"

                           *                             *                             *

הוא חייך ודחף בחזרה מרפק לצלעו של הרב, בעדינות יותר ממה שתקע בו הרב.

דרכיו של ה' באמת נסתרות.

                                                                       ***

                                                                                                        אבל, בחייאת אנשים - קרטיב לימון, אין על מה לדבר.
                                                                                                      [זהו לא סיפור שהמצאתי, זה סיפור מוכר רק כתבתיו בשפתי]