לב אחד גדול

בס"ד

                                                                                                                                                               מבוסס על סיפור אמיתי. נכתב לע"נ הרב אליהו זצוק"ל, שכל כולו היה לב אחד גדול, עד שהלב שלו לא היה יכול לשאת את כל הכאב של עמ"י.

אחד הדברים שאני אוהב בשבתות חופשיות, זה השקט הנדיר של יום שישי בבוקר.
אמא ואבא בעבודה, טלי באולפנה, אוריאל בבית הספר ותמר בגן. הכנתי לעצמי שוקו חם בכוס פלסטיק גבוהה, לקחתי שני קרואסונים, ושקעתי בריפוד המפנק של הספה הגדולה בסלון. לגמתי לגימה קטנה מהשוקו. הוא היה רותח. הנחתי אותו על השולחן וחיפשתי לי משהו לקרוא עד שהוא יתקרר. לקחתי את העיתון הראשון בערימה שהייתה בקצה השולחן. צריך להתעדכן קצת, חשבתי, לא יוצא לי לקרוא עיתונים בישיבה. העפתי מבט ונרתעתי מעט; מעמוד השער זעקה תמונה שחורה וענקית של כמה נטורי קרתא עם מבט רע בעיניים, ומאחוריהם בוערת מכולת זבל שהציתו במהלך הפגנה נגד ´המדינה הארורה´. לא הייתי מסוגל להמשיך ולראות את המבטים השונאים האלה ודפדפתי מהר לעמודים הבאים. עוד פרשיית שחיתות בממשלה והפגנה של אירגוני שמאל נגד צה"ל ובעל שרצח את אשתו וילדתו וטור של פובליציסט ידוע שמשמיץ את המתנחלים ותמונה של בחורה בלבוש מינימלי בפרסומת לרכב מרוחה על עמוד שלם ומאמר רווי שנאה נגד החרדים המשתמטים ושני נערים שהתעללו בזקנה ומכות בין שוטרים למתנחלים לחרדים ומישהו שאנס את אחותו ונהייתה לי בחילה וסחרחורת והכל הסתובב סביבי במחול רפאים השנאה והציניות והלגלוג והפריצות והרוע והקרע בעם ונמאס לי כבר וזהו. הטחתי את העיתון ברצפה, ובדרך לרצפה הוא הפיל את כוס השוקו שהייתה על השולחן.

הדלת נפתחה. אמא חזרה עם תמר מהגן. לפני שהספקתי להגיד לאמא שלום תמר קפצה עלי וחיבקה אותי, או יותר נכון- את הרגליים שלי.
"דניאל", פנתה אליי, "נכון פעם אמרת שכל מוצאי שבת אז הולכים ילדים מהישיבה שלך לשמח חולים?"
"נכון."
"אז תעצום עיניים."
"בשביל מה?"
"כדי ל... כדי ל...", קימטה את מצחה הקטן, "כדי למשהו!" היא האירה כשמצאה את הביטוי המוצלח. עצמתי עיניים אבל הצצתי מעין אחת וראיתי את החיוך המתוק של ´ידעתי-שאם-אני-אתעקש-איתו-בסוף-הוא-יעצום´ עולה על פניה. היא פתחה את התיק הוורוד שלה והוציאה משם ניילונית מלאה דפים.
"עכשיו תפתח", ציוותה. "עשינו בגן חבורה, בהפסקות, שעושה ציורים לחולים. קוראים לחבורה שלנו חבורת לב, ויש לנו בחבורה את גילי, ושיר, ואורית, וטליה, ואותי. וגם אפילו הצלחנו לשכנע בן אחד, את רועי", הוסיפה בעיניים נוצצות. "נכון איזה יופי שהצלחנו לשכנע אפילו בן לעשות ציורים ונכון בטח החולים יהיו שמחים ונכון ככה גם השם יהיה שמח כשהוא יראה איזה מתוקים עם ישראל הכי בעולם?" היא תלתה בי עיניים מצפות.
המבט שלי נדד בין החיוך המתוק והתמים שלה, ועיניה המצפות, וידה שמושטת אלי עם הציורים, לבין העיתוק הזרוק על הרצה בסלון, שבינתיים השוקו שנספג בו הצליח להשחיר עוד יותר את התמונה מעמוד השער. שתקתי. היא הביטה בי בעיניים דואגות ולא מבינות. "הנה", נופפה בניילונית, "תראה איזה ציורים עשינו, יפים-יפים כאלה. אני ציירתי לב אחד, גדול. אתה יודע למה דווקא לב? כי פעם, מזמן, לא זוכרת מתי, הגננת אמרה לנו שכל עם ישראל זה כמו לב אחד כי באמת באמת כולם אוהבים אחד את השני. ואתה יודע", צחקה, "בהתחלה רציתי לצייר גם סמיילי של השם ליד הלב, כי בטח הוא מה זה שמח מתי שהוא רואה שכולם כמו לב, אבל גילי אמרה לי שלא מציירים את השם אז בסוף לא ציירתי."

שוב שתקתי.
לא רציתי לומר לה מה אני חושב על הציורים הנאיביים של הילדות בגן שלה ועל האשליה הוורודה שהיא מציירת לעצמה.

"למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה."
"לא נכון אתה כן."
"תעזבי אותי כבר. הנה, תראי, אין לי דמעות."
היא הנידה בראשה לשלילה. "זה לא אומר. אפשר לבכות בלב."

*

מוצאי שבת ישיבה. ההבדלה נגמרה. קפצתי לחדר, התקשרי הביתה – שבוע טוב, אמא, איך היתה שבת- לקחתי איתי את הניילונית ואת הגיטרה והצטרפתי בפעם הראשונה לקבוצה שיוצאת לשמח בבית החולים. התבוננתי בהם: בערך עשרים חבר´ה, כמה מכל מחזור. עדיין בבגדי שבת. שלושה עם גיטרה, שניים עם דרבוקה, שניים עם חליל ואחד עם קלרינט. השאר- ישירו בפה. צעדנו אל התחנה, חיכינו לאוטובוס, ונסענו. התיישבתי ליד חבר שלי, יאיר, שבדיוק היה עסוק בלהשתיק כמה חמשושים שעמדו באקורדיון של האוטובוס וצחקקו בקול רם מידי. הנחתי את הניילונית על ברכיי והוצאתי את הדפים. נזכרתי בתמר. "אם תשכח את הציורים בישיבה ולא תביא לחולים", כך אמרה לי בפלאפון בטון מאיים, "אז נו נו נו לך. שבועיים אני לא אתן לך נשיקות, אפילו לא בטלפון. עד שאתה תתפוצץ".

חייכתי. עכשיו, כשהסתכלתי על הציורים בפעם הראשונה, ראיתי שגם כתובות עליהם ברכות:
"שיהיה לחם ארבה חוורים מיאורית"; "שלא יכאוב לך ביחלל ביחלל להולמים מימני טליה"; "שתיהיה אכי כזק הפילו יותר מהריה גדול"- הופיעה ברכה בלי חתימה. טוב, זה בטח של רועי.

הגענו לבית החולים והתחלקנו לשלוש קבוצות. בקבוצה שלנו היו שבעה: אני וגלעד עם גיטרה, יאיר, דוד וידידיה רק ישירו, יואב עם דרבוקה ונעם עם חליל. יאיר נכנס לבד לחדר הראשון, לשאול אם הם רוצים שנכנס.
"אנחנו יכולים להכנס ולשיר קצת, לנגן?"

התפעלתי מהניסוח: "אנחנו יכולים?".
מהחדר נשמע בליל של קולות: "כן, כן, תיכנסו, למה לא, איזה מותק."
סקרתי בזריזות את הנוכחים: החולה, גבר צעיר גלוי ראש, שוכב במיטה ומוקף במשפחתו הססגונית והצוהלת.  
"אתם רוצים איזה שיר במיוחד, או שנשיר סתם?"
"לא, לא סתם, למה סתם", מיהרה הסבתא במבטא מרוקאי כבד, "תשירו ´מי שמאמין לא מפחד´".
שני חמשושים צחקקו. אני ויאיר החלפנו מבטים נבוכים. "נו, שוין" הוא לחש באוזני וחייך.
"מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד" התאמצנו לסלסל, והסבתא הצטרפה ב´קולולולולולו´ ארוך ומושקע במיוחד, לקול מחיאות הכפיים הקצביות של המשפחה. הנחתי את הגיטרה, אין מה לעשות איתה בשיר הזה. רק יואב תופף במרץ בדרבוקה.
"עכשיו תשירו", ביקש החולה כשהשיר הסתיים, "אממ... איך זה הולך. ´אני לא בן של מלך´... אה, לא, לא זה", צחק במבוכה, "כי אני בן של מלך."
"של מידד טסה", עזרה לו מישהי שישבה לידו.
"אבל תעזרו לנו", התנה יאיר.
הסבתא לקחה את הבקשה ואת עצמה צעד אחד קדימה והתחילה לרקוד באמצע המעגל. יאיר נהג בטאקט והשיר הסתיים מוקדם מהרגיל. חייכתי אליו בהקלה. ברכנו ברפואה שלימה ושבוע טוב ועמדנו לצאת.

אבל הסבתא לא וויתרה בקלות.
"רגע, רגע, חכו. עידן מאמי, תחלק להם מהשוקולדים. אל תדאגו, זה הכל בד"ץ."
הוא עבר בינינו ובידו המושטת חבילה של כיפכפים. כל החבר´ה התביישו להושיט את היד ולקחת אז כשהוא הגיע אליי כבר לא היה לי נעים להיות היחיד שלוקח. הסבתא צקצקה בלשונה באי שביעות רצון. "תביא לי, כפרה, אני אחלק", לקחה ממנו את השקית ונתנה לכל אחד שוקולד ביד. כולם לקחו.
"אתה רואה, עידני, ככה מחלקים!" אמרה בתרועת ניצחון. צחקנו.
כמעט שכחתי. "אממ... יש כאן ציורים של ילדות בגן, אם אתם רוצים."
נתתי אחד לילד הקטן שישב ליד הסבתא.
"איזה מתוקים!", התלהבה הסבתא, "אפשר לקחת כמה לנכדים? ה´ ישמור אתכם."
"תהיו חזקים, אתם הנוער!" קרא אחרנו מישהו כשיצאנו. חמשוש אחד צחקק לי באוזן:
"שמעת? אתה הנוער."
נמאס לי מהחמשושים המצחקקים האלה. "כן, תודה, אני ארשום לי ביומן."

עברנו לחדר הבא. במיטה שכב מבוגר ולידו ישבו שתי בנותיו ושני בניו. חסידים של תולדות אהרון, זיהיתי לפי הלבוש המפוספּס. פיאותיו הלבנות הארוכות והמבט העמוק שנשקף מעיניו שיוו לו מראה אצילי.
"שולם עליכם", קרא לקראתנו בקול צרוד.
"עליכם השלום", השבתי. "אתה רוצה איזה שיר מיוחד?"
"לא, זה בסדר, כל מה שתשירו זה טוב."
ידידיה ויאיר התחילו ביחד: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה". שני הבנים שלו עמדו מהצד והסתכלו. הושטתי להם את ידי והם הצטרפו לריקוד.
"ועושה נחת רוח, ועושה נחת רוח, נחת רוח ליוצרו". הבת הצעירה צילמה אותנו.
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פלגי מים" התחיל יאיר את השיר הבא והריקוד נעשה סוער יותר.
עברתי בין היושבים והצעתי את הציורים. האב חייך וסירב בנימוס, הבת הבוגרת הסמיקה וסירבה בביישנות, והבת הקטנה לקחה שניים. "אחד לאחי הקטן, מוישי."

"תתקרבו לכאן", קרא לנו האבא כשהשיר הסתיים. הוא השתעל פעמיים. "אשריכם ישראל. אמרו חז"ל במסכת סוטה דף יד עמוד א´: ´תורה - תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים." הוא התקשה לדבר, והמשיך באיטיות: "תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה´ אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים דכתיב "ויקבור אותו בגיא"´ זה מה שקרא שלמה ´תורת חסד´. יהי רצון שבזכות הגמילות חסד שאתם עושים, שתזכו להגדיל תורה ולהאדיר."

עברנו לחדר הבא. במיטה שכבה בחורה חילוניה ולידה ישב בחור עם מחשב נייד פתוח על ברכיו.
"תיכנסו, בשמחה", הזמינה אותנו, "לי קוראים סיגל וזה הארוס שלי, תומר". הוא הרים לרגע את עיניו מצג המחשב וסקר את חבורת הנערים מגודלי הכיפות והפיאות, ואז החזיר אותן באדישות אל הצג. התבוננתי בשריטות שעל פניה של סיגל ובצינורות המחברים בין גופה למכשירים שלידה. שריטה בולטת ומכוערת חיברה בין קצה העין שלה לסנטרה. צל חלף על פניה. "אנחנו היינו אמורים להתחתן השבוע", הסבירה בקול שבור, "אבל בשבוע שעבר נפצעתי בתאונת דרכים, ועכשיו..."
שתיקה עצובה השתררה בחדר. תקעתי את מבטי ברצפה ולא ידעתי נכון מה להגיד או לעשות.
יאיר התחיל בקול חלש "שמח תשמח". הצטרפנו אליו בזריזות עם כלי הנגינה והשירה הרעידה את החדר ואת הלב. "שמח תשמח רעים רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם..." יואב תופף בדרבוקה בכל הכח והחבר'ה התחילו לרקוד.
העפתי מבט אל תומר. את הבעת הפנים האדישה-לגלגנית החליף חיוך קטן שהתגנב בזווית פיו. הוא סגר את המחשב.
יאיר ניגש לסיגל ושאל אם היא רוצה שיר מיוחד. היא שמה לב שכשהוא מדבר איתה הוא לא מסתכל עליה ישירות והתאמצה לכסות בשמיכה את גופה שהיה מכוסה בגופייה. ניכר היה שזה עלה לה בכאב. יאיר ואני החלפנו מבטים.
"יש שיר ששמעתי ברדיו ונורא אהבתי, אבל אני לא זוכרת את המילים." פנתה אלינו, נבוכה. "נראה לי שהשדרן אמר שזה חלק מהתפילה שהאמהות מתפללות על הבנים בהדלקת נרות. אולי אתם מכירים?"
יאיר הנהן. נעם התחיל עם החליל, אני וגלעד הצטרפנו עם הגיטרה, יאיר, דוד וידידה גייסו את הקול הכי עדין שלהם. עצמתי עיניים.
"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה´ יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה´ דבקים". הבטתי בסיגל. דמעות התרגשות ירדו מעיניה, מרטיבות אט- אט את השריטות שבפניה. גם בעיניו של יאיר נצצו דמעות. אולי גם בשלי. הקולות נסקו, רכים ומתחננים כמו שרק תפילה של אמא יכולה להיות: "ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא."

התלבטתי אם זה יהיה מתאים, ובסוף הצעתי: "יש לי כאן ציורים שאחותי הקטנה ביקשה ממני לחלק". סיגל ניגבה את הדמעות וחייכה. היא בחרה ציור אחד שמצויר בו איש ואשה ובית ולמטה כתוב: "שיהיה לך החי טוב בהולם הואבת גילי". אזרתי אומץ והצעתי ציור גם לתומר. הוא סירב.
כשכולם יצאו הוא קרא לי בחזרה. הוא הושיט שטר של 200 שקל ואמר: "תשמע אחי, בחיים לא חשבתי שאני אתרום לישיבה, אבל קח, תן את זה לישיבה שלכם."

החבר´ה עברו לחדר הבא אבל אני מצאתי לי פינה שקטה, להיות לרגע עם עצמי. התיישבתי על כורסה בלובי של בית החולים, שוקע בריפוד המפנק. המילים של תמר באו וליטפו אותי ברוך, מעבירות בי צמרמורת נעימה: "הגננת אמרה לנו שכל עם ישראל זה כמו לב אחד כי באמת באמת כולם אוהבים אחד את השני". פתאום גם העיתון ההוא, השחור, צף מול עיני. בעיני רוחי ראיתי את כותבי העיתון ההוא כמו זבובים שעפים ומחפשים זבל, ואת הילדות מהגן של תמר כמו דבורים שעפות מפרח לפרח ומחפשות צוף. תדעו לכם, אמרתי לזבובים, שחבורת לב מגן שושי ניצחה אתכם, אנשים אינלטקטואליים ומשכילים שכמוכם.
נשאר לי עוד ציור אחד בניילונית. עוד לא ראיתי של מי הוא. הוצאתי אותו בעדינות ונישקתי אותו בעיניים עצומות, שואף לקרבי את הריח המשכר של צבעי הפנדה. פתחתי את העיניים באיטיות. בינגו. זה היה הציור של תמר: לב, אחד, גדול.