פורסם בתאריך כ"ד באב תש"ע, 4.8.2010
רחוק מהעין
קרוב אל הלב
נתון בתוך
כבלי אויב
יושב בדד
ללא תומך
מצבו הכללי
הולך ודועך
למען שחרורו
שוביו דורשים
עסקת חליפין
שחרור מבוקשים
הקשב חייל
שמע גלעד
אצלי בלב
תשכון לעד
אך לא אוכל
להושיט יד
לרצח עם
לגזרת שמד
דמעות שכולה
שבנה נרצח
על ידי רשע
נתעב נאלח
בכי היתום
שאיבד את אימו
רצה לדעת
לאבד את עצמו
זעקת אלמנה
שנרצח בעלה
מכדור בגבו
ללא חטא או עוולה
כל אלה עומדים
לנגד עיניי
בחושבי על שחרור
רוצחי בחוריי
יש עוד פתרון
להפציץ את עזה
לנהל מלחמה
עקובה ועזה
אך רוב העם
ואף רוב ממשלה
נגד זאת השיטה
הרי זו עוולה
איך אפשר להרוג
אנשים מפשע חפים
שאשמם היחיד הוא
היותם ערבים
הפיתרון שנותר הוא
לסמוך על הא-ל
שיבוא ויושיע
את עם ישראל
ישחרר השבוים
ירפא הפצועים
יקים המתים
יחיה נרדמים
ואחר בקול
גילת ורנן
יבנה המקדש
אמן ואמן
תגובות
יש עוד מה להגיב, בפעם אחרת.
הסיבות הן אחרות לחלוטין.
זה אוסף של משפטים במילים גבוהות, זה פסיחה אחרי כל חרוז.
זה נשמע כמו תפילה של ילד בכיתה ו' שהמורה הכריחה אותו לחבר. [בייחוד עם הסגירה של 'יבנה המקדש' 'אמן ואמן' בסוף.]
יש פה גרעין של רגש יפה, יש פה אולי כמה ביטויים טובים, אבל זו לא שירה.
הגיע הזמן שכולם יבינו, אחת ולתמיד, ששירה היא יותר מחיבור של כמה משפטים מחורזים שנשמעים טוב ביחד.