ובדיוק באותו רגע הוא הרגיש מישהו טופח לו על הכתף...
"סליחה, ילד?" פנה אליו גבר לא מבוגר מאד. "מה... קרה?"
"מכונית התנגשה במשאית" הצביע והתרגז על הבחור הדתי שקרא לו ילד "ופגעה בשתי הילדות של מר זיומיץ".
"שתי ילדות?" תהה הבחור "שתי ילדות? קטנות? של זיומיץ?" "כן" אמר אורן "ואתה מי? אתה לא גר כאן, נכון?"
"נכון" השיב אורן בפשטות "ביקרתי פה מישהי. גרה ממש כאן- בבית הזה" אורן הורה על הבית "אתה מכיר אותה? ריקי הרן".
"לא מכיר..." השיב יואל, מעבד את הנתונים במוחו, מנסה לדלות בדל מידע על ריקי הזו ותוהה מה היו יכולות שתי ילדות קטנות מהצד השני של השכונה לעשות כאן, או אולי אפילו ממש בביתו.
"טוב, אדוני, להתראות" אמר אורן ורץ חזרה לבית מש' הרן.
***
"למה?! איך?! למה הן?!" מיררה בבכי גב' זיומיץ ליד מיטותיהם של בנותיה "מה חטאתי? מה הקטנות חטאו?!"
אורן וריקי נכנסו לחדר.
מוחה של ריקי הסתחרר מן השאלות...
הן הלא יצאו מביתו של השכן הדתי כשעה וחצי לפני התאונה, למה התעכבו הילדות והיו בזמן התאונה ליד המשאית? ומה תעשה עכשיו עם אמה? היא ממילא נסעה לביה"ח, עם אורן, בלי רשות, והתמונה... מי אלה בתמונה, עם יואל?
כל מאורעות הערב שחלף רצו מול עיניה... היא הייתה כ"כ מבולבלת.
"מר זיומיץ...?" שאל אורן בהיסוס, "אני אוכל לדבר איתך רגע בחוץ?"
שניות של שתיקה חלפו וריקי עמדה ליד גב' זיומיץ, נבוכה ומבוישת.
הטלפון של ריקי צלצל בקול רם ובמנגינה שכלל לא תאמה את הסיטואציה המביכה שנקלעה אליה.
"סליחה" מיהרה ריקי לפלוט ויצאה מן החדר, עוקפת את אורן ומר זיומיץ וניגשת לפינה שקטה בה תוכל לדבר. "הלו...?" אמרה בחשש "ריקי!!" הרעים קולה של אמה מצידו השני של הקו "איפה את?! אני דורשת הסברים ועכשיו!! על התמונה, על שיעורי-הבית ועל אורן הזה, ומה הסיפור עם המשאית!!"
ריקי קצת פחדה אך החליטה לספר הכל, כמעט.
"התמונה... מצאתי. והשיעורים, לא עשיתי, ואורן... פגשתי אותו בחוץ, בשכונה אחרת והוא הלך, ודיבר ממש כמוהו..." דמעות עלו בעיניה של ריקי, כמו תמיד כשדיברה עליו... "דיברתי איתו, אפילו שהוא גדול ממני ב-3 שנים, בן 18, והוא רצה לראות את הציורים שלי, גם הוא מצייר והזמנתי אותו, כי זו הייתה בערך הפעם הראשונה שמישהו מתעניין בי, ובמה שאני רוצה כי חוץ מ... את יודעת מי, לאף-אחד אף-פעם לא היה אכפת-" ריקי פרצה בבכי מר.
אמה ניתקה את הטלפון בזעם.
***
'הוא יסרב' חשב אורן במרירות 'לא ניסחתי את זה נכון, לא הפעלתי את כל כוחות השכנוע והחנפנות הידועים לשמצה שלי...'
מר זיומיץ סירב.
זהו. המשאית תוחרם, הרישיון לרכב מסחרי ולאופנוע יישללו והוא... אם יהיה לו מזל יצא מזה בעונש קל. ואת ריקי הוא לא יפגוש יותר, לא עם האמא הזו.
זהו זה.
הוא חשב שהוא מתחיל משהו שונה בחייו ומר זיומיץ, שאורן חייב לו כ"כ הרבה, סגר אותו.
***
יואל ניסה לחבר את הכל, כמו פאזל... הילדות, טביעות הרגליים, הבחור, הילדה שהזכיר, התאונה, הזכרונות, התמונה...
משהו התחיל להתבהר לו...
הילדות, אלה היו בטח הן, והתמונה...
וריקי הרן, שעליה דיבר הבחור ההוא, והנערה שביקשה סוכר, דווקא ממנו, וגרה ממש בבית שעליו הצביע הבחור... זו בטח היא.
הוא החליט לנסוע מיד לביה"ח.
יש לו כמה מילים חריפות להחליף עם הזוג זיומיץ...לדבר איתם על הילדות... אולי משהו על פריצה, הסגת גבול, גניבה קטנה...
--------------
בקשה, ממני, שני-
אפילו שאורן יתרחק קצת בעתיד, באופן טבעי, מהסיבות שהזכיר, אל תנטשו אותו.
תמשיכו לכתוב עליו.
תגובות
המשכת את מה שכתבתי בצורה מאוד טובה...
פשוט אהבתי!!!
ממש יפה!
אני דווקא לא התכוונתי לנטוש את אורן... היו לי איתו תוכניות... בדמיון שלי הוא משחק תפקיד די גדול פה בסיפור...