הריקוד שלי.

בס"ד

אלה.

היה נראה כאילו, הנה, סופסופ, משהו נפתח. לרגע.
והמחשבות שלי, לעצמי- כאילו מעצמן, היו למכתב.
בזכותך. בגללך. ולמעני.
כנראה שבכל זאת, סופסופ, משהו נפתח.
משהו נפתח.
היתה מוסיקה. החושך גבר על האור. הכל מדויק להחריד. וכולן פרצו. יש בעצימת עיניים ויש שלא. אבל הכל היה מדויק להחריד. ואת עמדת שם. והתפעלת.
ואני עמדתי שם. והתפעלתי. וקנאתי.
ובבטן שלי עלה הריקוד ההוא, הישן. הריקוד שלי. בועט לכל עבר. נמתח לאורכי ולרוחבי. מסתובב, בעדינות, בפראות. לקצב פעימות לבי. מתכווץ ונמתח. פוגע בכל.
והרגליים שלי- נטועות במקום. 
התבדיתי.
התישבתי על כסא, כרגיל. בצד. הדמעות החלו מתנקזות בזוויות של העיניים שלי. ונעצרו שם, בסכר.
ואת עמדת שם. והתפעלת.
מישהי שאלה. למה. עניתי לה שאני לא מסוגלת.
ואת עמדת שם ושאלת. עניתי לך שאני לא מסוגלת. בקשת שקט.
והלכת לעמוד לך שם, ולהתפעל.
באמת מפעים. יש שמפעיל ויש שמשתק.
אותך מפעיל, אותי משתיק.
והגיע הסוף. והמשכתי לשבת שם, בצד. עם הרגליים מקופלות תחת כובד גופי.
בקשת שיכתבו לך. שימלאו דף, משוב.
ואז לחשת לי, תמלאי גם את. הנהנתי. שתקתי. שלא יתפרק לי הסכר-עבדתי עליו שנים.
מה אני אמלא? טופס? טופס קר. אבל הוא לא היה טופס. הוא היה חלק. סתם דף חלק.
אז עשיתי מה שאני יודעת. לקחתי עט. התחלתי לכתוב. היתה לי ברירה?
כתבתי. עד שלא נשאר מקום יותר. את הבריכה האחרונה של הסכר הימני כתבתי שם.
כתבתי.
היה נראה כאילו, הנה, סופסופ משהו נפתח.
כתבתי לי. לעצמי. הוצאתי מהסכר והחזרתי אליו. עצור להתרעננות.
לסכר הימני.
כתבתי.
לעצמי אני יודעת לכתוב. ולמתים.
אז גם אני מתה? מה איתי בכלל?
כתבתי.
וכתבתי.
עד שהמח שלח פקודה ליד להניח את העט. ודי.
היה רעש.
ועמדת שם. וחפשת. וידעת אותי.
אמרת לי, את לא כתבת לי.
אמרתי לך, כתבתי. כתבתי לי. אבל את יכולה לקרוא.
השארתי אצלך את הדף והתרחקתי.
איך אפשר לעמוד על יד מישהו בזמן שהוא קורא את מה שכתבת?
ואת חפשת אותי בעיניים שלך. לקחת אותי הצידה.
אמרת משהו. משהו על ריקוד, ריקוד מחיה. ואני הנהנתי ושתקתי. מה יכולתי לעשות? הסכרים כבר היו מלאים, ואפשר שעוד היה מלאים.
את המספר שלך נתת לי. לקחתי אותו.
והיום הבנתי. סופסופ הבנתי.
המחשבות שכתבתי, לעצמי. כאילו מעצמן, היו למכתב.
כנראה שבכל זאת, סופסופ. משהו נפתח.
סופסופ משהו נפתח.
תודה.