בס"ד לק"י
בעל יקר,
אתה זר לי כרגע ורחוק ממני. אך איני נמנעת מלכתוב לך.
יש שיצחקו ויגידו שאני חיה בסרט או מנותקת מן המציאות, אבל יודע מה?
פחות אכפת לי מה אחרים חושבים ואומרים.
עברתי כל כך הרבה שדעת קהל כמעט ולא משחקת אצלי תפקיד ולא תופסת חלק משמעותי בחיי.
תמיד הקשבתי לאחרים ונדתי בין רצוני לרצונם. לא כי אני דג מת בזרם אלא כי תמיד ניסיתי לשלב בין שני הרצונות.
ששני הצדדים יהיו מרוצים מהבחירה. ואם כבר טעיתי, באשתמם או באשמתי, העדפתי להאשים את עצמי. לא כי אני ילדת כאפות אלא להפך. כי ידעתי שאני אוכל להתמודד עם כל מצב שהוא כפי שהוא.
בעלי,
בחיים לא חשבתי שאגלה ואהיה מי שאני היום.
כל רגע, כל שניה, דעתי משתנה. כל יום אני בלבוש אחר, בדעות אחרות שלפעמים מנוגדות.
"חוסר יציבות משווע" כולם יגידו. "אי רצינות" יקבעו "ואף חוסר בגרות". לא הבנתי למה זה כך.
הרי לחץ חברתי- לא הושפעתי.
מעולם לא הבנתי למה זה קורה לי. למה קשה לי להחליט החלטות קטנות ולא קשות יום.
העוצמות האלה, הכוחות החזקים האלה, אני מאבדת אותם בין הידיים.
וגיליתי זאת לאחר שנה שאני חיה ללא פשר וידיעה.
אם פעם הייתי מלאת רגש, מלאת חיות ושמחה, כרגע אני שכלתנית, קונקרטית ופחות בהתלהבות.
אני עדיין לא מצליחה לשלוט על עצמי, להכיר אותי, לגעת בתוכי.
המעבר החד הזה, מעוצמות הרגש אל עוצמות השכל ניראה לי שפוי אך לא מנוטב כראוי.
השתנתי הרבה, לא אשקר לך.
קשה לי. מאוד. אתוודה.
אם פעם היתי בטוחה בדברים שהכי חשובים לי- היום? הכל אחרת.
המציאות היא אותה מציאות אך משהו בי השתנה. משהו בתוכי השתנה, יותר נכון, התגלה.
התסמינים הברורים; מרגישות, שמחה פנימית וחיצונית, חברותית, ספונטנית, אוהבת להתחבר, אופטימית,
בעלת תקווה, מתלהבת, גילית שקיימים אצלי בדיוק את ההפך.
אדישות מסוימת, רצינות לחיים, שמחה שלא נובעת מרגש אם בכלל קיימת, קונקרטית, אוהבת להתנתק,
ריאלית לחיים, לא מחפשת רגש כלל, שכלתנית ולפעמים בצורה חריפה, בעלת מחשבה ורצון לממש חזון.
המעבר הזה, זה מה שגורם לי לרצות לדבר איתך. יותר נכון, לכתוב לך.
אתה שם, אפשהוא. ואני כאן, אדישה מבחוץ אך בוערת מבפנים.
רוצה להיות שלמה. רוצה להגיע למצב האידיאלי כמו שהרמבם אומר; דרך האמצע.
הקיצוניות שבי מטריפה אותי.
כרגע, אני רוצה לשתף אותך במה שעובר עלי.
אם פעם היתי בטוחה שהמפגש עימך קרוב, היום אני מגלה שעדיין עימי לא נפגשתי בצורה ברורה.
מצד אחד, לא אשקר, הגעגועים לביחד משגעים אותי. אך כרגע אני יודעת שאנו יחד.
אתה שם, ואני כאן. כל אחד בנפרד.
אני משתוקקת לפגוש אותך, לראות אותך. אתה היחיד שתבין אותי, שתשלים אותי.
אך למרות כל זאת, החלטת שעדיין לא הגיע הזמן להיפגש.
למרות שקשה לי, מכל הבחינות, אני סומכת עליך. ומאמינה.
תדע, אתה היחיד. ושוב, מכל הבחינות
שומרת אמונים,
אני.
תגובהתגובות