עולמות השבעה/העולם האבוד

עולמות השבעה/ העולם האבוד

"ימי אבל קרבים לבוא. האדמה רוטטת.

קולות רוחשים ממלאים בקעת ליל,

עת יבוא הקול המבשר על הדממה.

שד פוסע בשבילי דום אפל,

עת תגיע גסיסת החמה.

הכפר הנטוש, חורבת מוות,

כעד רועד יעיד- על זעקת אם,

על חסיית פעוט, על הרג רע, אכזר.

ומה שהיה- לא נותר לו זמן.

מה שיהיה- לא יישכח."

אסיליה פסעה בדממה. היה זה בוקר וקולות הילדים הצוחקים מילאו את החצר.

סל מלא פירות היה מוחזק בידה האחת ובידה השנייה אחזה בידה של בנה, קולוראדו. ילד אחד, רזה, רץ לעברם, שיערו החום-חלק, המגיע עד כתפיו מתבדר ברוח הבוקר.

"הי אמא!" הוא קרא, מקפיץ את כדור הלינג'ונד בידיו.

"מינארדו, קצת מוקדם לצאת מהבית בשעה כזו." ולפני שהספיק לענות, המשיכה אימו לדבר.

"הבאתי לך סל של פירות יער. הנה, אחוז אותו ביציבות. את הסל הזה תביא לגברת נאלן. וכמובן, לא בלי אחיך"- באותו רגע הביטה בילד השני הקרוי קולוראדו, שעטה הבעה של פה קפוץ וגבות כועסות. "התאום." הוסיפה.

הילדים-אחים-תאומים, תקראו לזה איך שתרצו, צעדו בדממה לאורך הרחוב מרוצף אבני לובן.

הם נעצרו ליד בית בעל מפלס אחד, מאורך. נקשו בדלת והניחו את הסל לידה.

לאחר מכן המשיכו בדרכם חזרה לחצר.

"היום אני מזמין אותם, במיוחד, לחורשה הקדמית. לא שאני מזמין אותך, רק רציתי לוודא שלא תלשין לאמא".

"ועוד איך אני אלשין לה!" רתח מינארדו. "מביא הנה מפלצות ורוצה שאעזור לו לחפות על המעשה!".

קולוראדו הביט בו לשנייה, ואמר: "אתה עוד תשמע ממני מינראדו. פשוט חסר לך אם אתה הולך להלשין!". ובאמירה זו הסתובב קולוראדו, עזב בריצה, משאיר את אחיו מינארדו, ברחוב הלבן, מביט בו בעיניים יוקדות.

לינדה התכופפה בדממה בזמן שה"פאס" שפכה טיפות שמן מבעבע על כתפה. מוחה צלול, מכבדת ומכובדת במעמד שכעת הקנתה לעצמה. "קוסמת אג'ין" היא מעכשיו, וכוחותיה, החלום שהיה בילדותה חלום- הפך והתגשם למציאות.

כן, היא זוכרת את אותו הלילה, שבחשכת ירח- עזבה את ביתה השנוא- הפנתה לו עורף כפי שהפנה הוא לה, רצה ככל שנשאוה רגליה- מאמה, מאביה, ומאחותה דנייה השנואה כל-כך עליה. היא ברחה מחלום הבלהות- הכפר בריאר, אל חלום חייה.

כן! עכשיו היא עומדת במלוא תפארתה מקבלת כוחות על טבעיים למה שחלמה כל חייה---

ה"פאס" מלמלה מולה מילים לא מובנות והשמן על כתפיה של לינדה התאדה.

"קומי! קוסמת אג'ין! כוחותייך ייעדו לעתידו של עולם!" לינדה התרוממה ברעדה קלה לשמע המילים שאמרה לה הפאס. כן. היא בהחלט רוצה לשנות את עתידם של כמה דברים בעולם, אולם הכרזתה של הפאס כאילו הטילה על כתפיה אחריות. כבדה.

אוסטניוס ואחותו עמדו בדממה. המומים. על גזע העץ הכרות שמולם נדפק וו. על הוו היתה תלויה יד גרמית דקיקה. כרותה. באותיות דם נכתב על הגזע:"כך יעשה לשדים! מלחמת חרמה בהם! נילחם עד כלותם מן העולם!" וקצת יותר למטה בכתב ברור ביותר: "קלווין הירק- צייד השדים והשדונים".

דנתין הביט סביב- הצוק לא נראה לו מרתיע במיוחד, חשב. הוא נתלה בדיוק באמצע המצוק כאשר איבד את אחיזתו בחבל. כעת הוא עומד, צמוד לצוק על מפלס שטוח ורעוע באמצע הצוק.

הוא החל להבין כי סיכוייו להינצל במקום השומם הזה ע"י מישהו- הם אפסיים.

סיפורים רבים סופרו לקורמוראן בהיותו צעיר על הזוועות השוכנות בתחתית התהום הערפילי.

וכעת- לא הרבה מתחתיו זה נמצא- אם רק יזיז איבר כלשהו שלא לצורך.

כל המסע היה לחינם! חשב. אילו רק היה בחוכמתו לעשות את העקיפה הארוכה- אך הבטוחה-לא היה מגיע למצב כזה. כבר חודש שלם שהסתובב לשווא. הכל אבוד.

ייקח זמן עד שמשפחתו תבין שלא יחזור יותר. בצוקים האובכיים של אלבטרוס אין נפש חיה, ובלילות רוחות מסתובבות, שורקות.

הלילה היה יציב, אע"פ שחשב כמה פעמים לנסות ולטפס על המצוק התלול- לא עשה זאת .

בליבו התכונן לפרידה מהוריו, מאחיו ואחותו. הם ייעצבו כל-כך, חשב. השליחות שהטיל עליו אביו תיכשל.

כך עברו עליו השעות, עד שלפתע שמע קול עמום ממעל לצוק. בהתחלה חשב שהוא מדמיין-אך הקול נעשה
חזק יותר, ברור יותר, כשריקה ארוכה וצורמת של עוף. הוא הביט למעלה- ולרגע לא ראה דבר מלבד אבק
וערפל. אבל אז התחוורה בין הצללים דמות מכונפת ענקית. הוא אימץ את עיניו וקלט במבטו קונדול ענק שועט לעברו בטיסה.

רגליו הענקיות של העוף הונחו על כתפיו ומשכוהו מהמשטח הרעוע- למעלה- גבוה.

הוא הודה בכל ליבו לכל אל שקיים על הפלא הבלתי צפוי שאירע לו.

כאשר הוטל לארץ-הרחק מעבר לשפת המצוק הביט בעיניו של הקונדול. "אוון" (תודה), הוא לחש.

הקונדול הרכין לו ראש ודנתין שלח יד ללטפו. לפתע הוא דיבר. "אין זה מתפקידי להציל קורמוראנים אומללים
בין מצוקי אלבטרוס. אבל פקודה זו באה מגבוה. "מי שלח אותך?" שאל דנתין.

"בקרוב, בקרוב מאוד תדע זאת. את תודתך תכיר לשר הגדול בכבודו ובעצמו על-כך".

"שלום לך." הוסיף הקונדול ובתנועה מהירה הסתובב ועף לכיוון דרום.

דנתין לא ידע מיהו השר הגדול, אך שני דברים ידע עליו- בקרוב ידע מיהו, והדבר הנוסף שהבין- אותו "שר גדול" יודע עליו, על דנתין, ואפילו עוקב אחריו. מהן מטרותיו- לא ידע.

דנתין ניצל, אך תחושה מוזרה עטפה אותו. כן, חשב. גם כאן, בצוקיו השוממים של אלבטרוס- יש עין שצופה בו. בכל מהלכיו.

קלווין הירק רוס הילך בדממה במערה. הקרקע היתה לחה, וזקיפי בוץ הציצו מבעד לסדקי הקרקע.

יצור רעול פנים נכנס, הביט בזר העומד מולו במשך כמה שניות, ולאחר מכן קד ראשו.

"אכן. בחירתו של השר הייתה טובה".

קלווין לא ענה. רק כחכח בגרונו בענוותנות.

"אולם", המשיך האיש, "הבחירה הטובה ביותר נראית לאחר שנים של התנסויות ועמידה במכשולים וייסורים קשים. כעת אתה נראה אדם גדול ממדים, חסון ובעל יכולת, אך מה יקרה לאחר חודש שיטוטים במדבר הסדוק בחיפוש אחר הדלק הלבן? האם גם אז עוז רוחך יעמוד לך? ומה יקרה לאחר מלחמת חורמה במלאכי הראד, וכאשר תצטרך לעמוד במשימה הנוראה מכל?!

כן! קלווין, אתה צריך להפוך מלאכים שמימיים לבני אנוש, להשחיתם, לחשלם, להעביד אותם בפרך ולשטוף את מוחם על-מנת שכל תכליתם תהיה שירות לשר!"

קלווין עמד בשתיקה, עיניו פעורות, מתקשה להאמין למשמע אוזניו.

"אכן, ידעתי שאתחייב להישבע לשרתו, אך לא ידעתי שהשירות כרוך בכאלו חובות. אני חושב שכאלו דברים יהיו
לי לעול כבד מכדי לבצעם, וגם", קלווין החליש את קולו,"יהיה לי העונג להביא לפני השר שבטים פראיים מהרי דרום לומפראקיה, ששירותם יהיה בעל ערך רב אף יותר משלי."

"לא". תשובתו של האיש הייתה החלטית. "השר הוא הבוחר את מאמיניו ומשרתיו, ומצד שני את אויביו שברבות הימים ייכחדו."

"ואמנם יהיה לי העונג לשרתו, אבל בדברים ש-"

"לא!" זעם רעול הפנים. "השר בוחר את מאמיניו, והם אלו שיבואו עד כאן, עד לאנפין, בכדי לשרתו עד גרוע ממוות!" קלווין הצליח להבחין גם מתחת לברדס ולרעלה בעיניו הרושפות של האיש, והבין את הזעם העולה ומצטבר ביניהם.

"אבל," הוסיף האיש, "אם תחליט שאין לך חלק בשירות השר- אתה רשאי להישאר כאן, בבירת מערות הסלע
של סה-לין,עד שסוף-סוף תבחר!"

גם מבעד לרעלה הצליח קלווין להבחין בחיוך מרושע נוטף על פניו של האיש, שבאותו רגע יצא מפתח המערה
אל צוותיו המחכים לו בחוץ.

קלווין התיישב, והחל להפוך בדבר.

כן, מה שאני רוצה עכשיו זה לחזור לבריאר, לשאת את דנייה היפה לאישה, ולהמשיך להיות אהוב ונערץ.

אבל כעת הכל עומד מנגד- מול רצונו של השר להורגו אם לא ילך בשליחותו.

הוא טמן פניו בכפות ידיו. מה זה בסך-הכל? לשרת את השר עד שיקבל את מבוקשו, ואז לצאת לחופשי- לכפרו, למקום בו יקבל עושר ואושר. מה גם שאם לא יעשה זאת- ימות כאן, במערה המחניקה הזאת, אפופת האדים. לא! חשב. אסור לו למות כך סתם! ישרת את השר, שגרם לו להגיע הנה, לצפון אנפין, ימלא את מבוקשו בלי לראות, בלי לשמוע, ויחזור לכפר. יבצע כל מה שיגיד לו. הכל בשביל לחיות.

וגם, לשאת את דנייה לאישה.

על אף היותה עיר נינוחה- היתה ליש הומה אדם באותו בוקר.

ברחובותיה הצרים, בין בתי הקש, התלויים על גשרים בין שמיים וארץ, הילכו מאות אנשים עם עגלות ושעלים עמוסי כלי בית, סחורות וחפצים.

גם לליש ולכפרים הסובבים אותה הגיעה השמועה על אותו צבא פרשים, רכובים על סוסי-קור שחורים ומכונפים, הקרב אל העיר המרכזית של אוקיאנה התיכונה.

מינארדו כרך את החבל האחרון סביב השמיכה שאותה הצמיד לתרמיל המסעות הכבד.

דפיקה נשמעה בדלת ביתו, ואחריה, קיפצה לבית נערה צעירה ומנומשת, בעלת שיער אדמוני שופע ומתולתל.

"היי מינארדו!", חייכה בעליזות.

"היי פיסטאן". מינארדו היה מותש מכדי לדבר, והתיישב על ספסל העץ.

פיסטאן הביטה סביבה בדקדקנות.

"מינארדו", אמרה ברצינות, "מחר בבוקר עוזבים, ואתה עדיין לא ארזת?"

מינארדו השיב בהינד ראש.

"ושעל?" המשיכה, "כבר שכרת?"

"לא". השיב מינארדו, "לא שכרתי ולא ארזתי כלום חוץ מדברים הנחוצים לי באמת".

"אבל מחר בבוקר-"

"אני יודע! אבל אין פה משהו ששווה להתאמץ בכדי לקחת אותו עימי חוץ משמיכה, הרבה אוכל, נאד מים ובגדים. ומלבד זה- אני לא צריך שעל שיסחב לי את התיק שאותו אוכל לסחוב בעצמי".

"טוב", השיבה, "אז אם אתה מסודר, אז-"

"היי!" לבית נכנס עתה סליו, אחיה של פיסטאן. "אופס, אם הפרעתי-"

"לא, ממש לא." אמר מינארדו, וקם להגיש לחברים משקה אלחו-שוור מרענן.

בבוקר שלמחרת, כאשר הילך מינארדו עם חבריו לכיוון היציאה מהעיר ליש, תהה על העובדה שהעיר נראתה צוהלת לא פחות מחבריו. בסופו של דבר אמנם הודיע ראש-העיר שיפתח בדברי משא ומתן עם חיל הפרשים, והבטיח שבתוך 3 ימים יוכלו לחזור כל האזרחים אל העיר בבטחה, אבל עובדה זו לא מנעה ממינארדו את תחושת חוסר הביטחון. הכל נראה לו שליו מדי, הרגיש כמדומה שהאנשים חושבים שהם בדרך לפיקניק של 3 ימים או משהו כזה.

הוא עצמו קיווה שאכן כך זה יהיה. יותר מכל רצה לחזור לאותה העיר בה  התחבר עם חבריו: זנוק, סליו, פיסטאן. לאחר הפרידה האחרונה מביתו המולד- בה עזב את עיר-הממלכה היונואהית סיצ'ואן, ועבר בהיותו כבן 15 לגור בליש, לא רצה פרידה נוספת. בעיר ליש אמנם נראה בתחילה זר- בן לגזע היונואהי, בעל אוזניים מחודדות
עיניים מלוכסנות וירוקות- אולם עד מהרה התרגלו אליו ואף התנהגו עימו בחביבות, כמוהו ככולם.

כעת, כאשר צעד ברחובות ליש, הזכיר לעצמו שיש עימו חברים, אז, במפתיע, התבהרה מול עיניו מחשבה אחרת- אימו הבודדה היושבת כעת בסיצ'ואן. נתונה תחת סכנה מתמדת.

אהיה חייב לבקר אותה בקרוב, הרהר. לספק לה כהגנה בימים רוחשי הסכנות הללו.

באותו הזמן ובאותו הרגע, מעבר לים הסינדארני, בצפונה של יבשת לומפראקיה, בין שבילי הקרח המושלג, צעד לו בכבדות גבר מבני דשמט, בשנות השלושים לחייו, נושא בידיו ילדה קטנה, עטופה בשכבות של בגדים ושמיכות חומות.

הילדה, רועדת מקור, נצמדה לגופו, שהיה פעם חסון. כעת הוא כבד מההליכה הממושכת. רגליו של האיש שוקעות אט-אט בכפור, וצעדיו מאיטים. נשימתו נעשית כבדה.

שינטאקי הביטה באחיה המסור. רועדת מקור לחשה לו: "נאנוק, הורד אותי. אני מסוגלת לצעוד בעצמי".

"לא! המדרון תלול. הדרך-" הוא נאנק, "קשה."

כעת הוא התנשף בכבדות יתירה. "התליון".

"התליון אצלי, נאנוק".

כאילו לא שמע את תשובתה, שאל שנית: "היכן התליון? התליון!"

"אצלי! נאנוק, אצלי! אני עונדת אותו". חזרה ואמרה בבהלה.

לפתע הוא התמוטט. שינטאקי נפלה בשלג, ובכוחות מאומצים קמה ועמדה על רגליה.

"נאנוק! נאנוק! אנחנו צריכים להמשיך ללכת! נאנוק!".

שום שריר לא נע בפניו של האיש. עיניו היו פתוחות למחצה, ונשימותיו הפכו לחירחור.

"נאנוק! נאנוק!". הילדה צרחה בקול היסטרי, דמעות זלגו מעיניה. "נאנוק!", והתעלפה.

ארבעה בני-אנוש הילכו עתה בשביל מאטייסת, בדרכם ממחנה יורדי ליש לכיוון סיצ'ואן.

"אני עדיין בטוח שהיה יותר טוב אילו היינו יורדים בסירה או אפילו ברפסודה דרך ימת דונאת' לכיוון סיצ'ואן."

מינארדו הפנה מבטו כלפיי סליו. "אבל אין שום סירה במחנה יורדי ליש שתוכל לקחת אותנו לכאן.

"אווו! אז היית מחכה עוד יומיים עד שנחזור לליש, ואז היינו הולכים!"

"אני לא מחכה לשום דבר! אתם רוצים לבוא או לא?"

"כן", ענתה פיסטאן, "נבוא איתך, רק שהיער הזה נראה קצת מאיים."

"זה בסדר", הצהיר מינארדו,"יערות לי-רנט הם כמו כל יער אחר. עלינו רק לשמור על כיוון ההליכה: צפון מזרח".

בדיוק בגלל שיערות אלו הם כמו כל יער אחר, אנו חוששים להיכנס, חשב סליו.

יערות אוקיאנה ולומפראקיה ידועים ברשעותם- שדים, אקספלדריות ושדונים הם דבר מצוי ביותר ביערות הללו.

ובכל זאת סמך על מינארדו.

הם המשיכו ללכת כברת דרך, נכנסו לעומק היער.

השביל נראה בטוח, ושמש נעימה הסתננה מבעד לענפים.

"נכנסתם לתחום המחייה שלי".

הלחישה היתה איטית, ארסית, מפחידה. בצעד אוטומאטי הסתובבו הארבעה בחיפוש אחר מקור הקול.

"מי זה מדבר?" שאל מינארדו.

"אוסטאניוס". השלושה הפנו מבטם לכיוון מינארדו. הוא הבין שהקול מפי המדבר העומד ממש מולו, אך לא ראה איש.

"אה... אני מציעה שנחזור". אמרה פיסטאן בהיסוס.

"כבר נכנסנו. אנחנו חייבים להמשיך לכיוון סיצ'ואן". ובאומרו זאת לא היו בטוחים השלושה אם מינארדו דיבר לפיסטאן או לעומד הבלתי נראה מולו.

"כאן זה אזור מחייתי. אינכם מורשים לדרוך את כף רגליכם כאן", ובאומרו זאת, נגלה לפניהם השד.

הוא היה גבוה, כשני מטר. ידיו ורגליו היו רזות. בגדו היה כתונת לבנה קצרה, המגיעה עד השוקיים, חגורה באזור מותניים חום. שיערו היה ארוך, ארוך. חלק, בצבע חום-שטני וגולש על כתפיו, שכמותיו ומרפקיו.

עיניו היו צרות, מאורכות וזוויתיות, אך עדיין גדולות וירוקות. אישוניו החדים ננעצו בבני החבורה, אחד אחד. בוחן. מבין.