יוני חזר מן הוואדי לביתו. הוא התיישב בכורסא הישנה שלו. לפתע פרץ משב רוח חזק. יוני מיהר לסגור את חלונותיו. לפתע, כאשר בא לסגור את החלון במטבח, הוא שם לב להמולה ברחוב י'הלום. הא קימט את מצחו. בדרך כלל הייתה השכונה רגועה ושקטה. "מוזר" חשב. הוא יצא אל המרפסת. משאית שכבה הפוכה על הכביש, ואמבולנסים וניידת משטרה פעלו במרץ. לפתע הוא זיהה את המשאית, והחוויר. "אורן!" הוא חשב. "לא.." לחש, והרגיש דמעות בעיניו. הוא לקח את הנייד, ומיהר להתקשר לאורן. צילצול. עוד אחד. הלב נשבר. יוני כבר התכוון לנתק, כשלפתע שמע קול אומר "הלו??". "א ו ר ן??" הוא קרא בבהלה. "כן? יוני? מה קרה?" "אני.. ראיתי פה.. המשאית.." הוא אמר והרגיש הקלה עצומה. "אהה.." הבין אורן. "אל תדאג, חברותא כמוני לא עוזבת מהר.." הוא אמר וצחק צחוק מריר. "וואי.. איזה יופי.. איזה טוב ד'.. טוב, אתה נשמע תשוש.. כשיהיה לך כח אני מצפה לסבר.." אמר יוני. "בסדר. יום טוב". אמר אורן, וניתק. יוני חייך, והתיישב חזרה בכורסא הישנה.
***
ריקי בחרה לחכות לאורן בחוץ. היא לא רצתה שיראו אותה. "אורי, אורי שלי, למה??" היא לחשה, אך אף אחד לא ענה לה. היא הרגישה איך הדמעות זולגות. "אורי, אהובי, נשמתי, איך עזבת אותי??"
***
זה קרה בדיוק לפני שנתיים. ריקי הייתה בת 13, הוא בן 17. היא באה מבית חילוני, והוא מבית דתלש"י. הם הכירו במחנה של תנועת הנוער. הוא הדריך את הקבוצה של אחותה הגדולה. בערב, אחרי האש לילה, היא נשארה בחוץ עם כמה חברות. הוא ניגש אליהן והתחיל לדבר איתן. שאר החברות נשארו לישון, ואילו היא נשארה בחוץ. הם דיברו עד בערך שלוש בלילה. לבסוף אורי ביקש שהיא תבוא אחריו. ריקי היססה. בכל זאת, היא לא יודעת ממש מי הוא. הוא חייך, ואמר שהוא יבין אם היא לא תסכים. לבסוף היא הלכה. הם הלכו ביחד כחצי שעה. לבסוף הגיעו לצוקים שמעל החוף. הם התיישבו. הזריחה הייתה מדהימה. ואז היא התחילה להרגיש את הסומק בלחייה.
הוא היה מגיע בדרך כלל בימי שלישי. רכוב על אופנוע, ותמיד עם חיוך. ריקי אהבה אותו, אהבה עזה כאש שאפילו מים לא יכבו את להבותיה. הוא היה כל עולמה. ואז הגיע היום ההוא. הוא הודיע לה שהוא מתגייס. היא הייתה המומה. "להתגייס?? ועוד לקרבי? כה אתה עוזב אותי?" הוא השפיל את עניו. הוציא מכיסו קופסא קטנה, ונתן לה. אחר עלה על אופנועו ונסע. היא פתחה את הקופסא בדמעות. הייתה זו שרשרת בצורת לב. "אורי- ריקי" היה חרוט עליה. היא הרגישה הרגשה רעה. היא ניסתה תמיד להדחיק אותה. הוא היה בא לחופשות כל שלשה שבועות. אבל זה לא נמשך לנצח.
יום אחד הודיעו לה שהטנק שלו עלה על מוקש. היא רצה לבית החולים. "הוא בעיקרון נושם, אך מוחו כבר אבוד. תרדמת." אמרו הרפאים בחוסר רגש. "זאת אומרת.. שהוא?.." לחשה ריקי. "צמח" אמרה האחות במבט קודר. היא רואה כאלו כל יום, מה זה מרגש אותה. אבל בשביל ריקי אורי היה כל העולם, וכעת העולם שלה משותק.
***
מנחם זיומיץ נכנס לחדר בו היו מאושפזות שרי-לאה ובת-שבע. הוא התיישב בכעס על אחד הכסאות. שירה זיומיץ השפילה את עיניה. "מנחם.. אני.. אני.. לא חוזרת לשמה.." היא לחשה. מנחם התעלם מדברי אישתו. הוא ידע שהיא צודקת ברגשותיה, אבל הם חייבים, פשוט חייבים להישאר. הוא נזכר בסיבה למעבר. לא, היא לא הייתה ממש גדולה. היא הייתה ענקית. הוא שמע על זה בטעות. איימו על חייו הוא ידע שחייו מובטחים לו בתנאי שישתוק. אבל הוא ידע שאת בנותיו הוא לא יקריב. הוא לא יתן שבנותיו תילכדנה בציפורני המסיון. תמיד הרגיש רגשות אשם בכך שהוא אשם כביכול בנפשות היהודיות השבויות כעת במסיון שהוא לא הסגיר. אך חיי בנותיו ואישתו היו יקרים לו מפז.
***
אורן יצא בדיכאון מבית החולים. "איפה רקי עכשיו??" הוא חשב בעס. "היא לא יכלה לחכות בפנים?". ריקי בדיוק הגיעה בריצה. "אוי אורן... סליחה שחיכית לי.." היא אמרה בצער, מנסה להעלות חיוך שיחפה על עיניה הדומעות. "בואי" הוא אמר ברכות. הם עלו על האופנו שלו. ריקי תמיד אנהבה את הנסיעות באופנוע. הם תמיד הזכירו לה את הנסיעות עם אורי. כל פריט באורן הזכיר לה את אורן. "אולי??..." היא חשבה. "אורן" היא שאלה בעיניים מבוישות. הכרת אולי את אורי משה?" היא לחשה. אורן עצר בבת אחת את האופנוע. "הכרתי יותר משהכרתי" הוא לחש. "מאיפה?". "הוא אח של ידיד שלי". הוא אמר. "הוא גר רחוב לידך. בגבעת הסלעים". ריקי הביטה בו בשאלה. "ההוא הדתי?.. עם אשתו הצעירה?..." היא שאלה בפליאה. אורן הנהן בראשו. "אם את רוצה נעצור אצלו בדרך. בתנאי שאת מספרת לי מאיפה הכרת את אורי." אמר אורן, והתניע שוב את האופנוע." טוב" אמרה ריקי, וסידרה את הקסדה.
***
יואל עצר את מכוניתו בפתח בית החולים. הוא הביט אל הבניין הנורא ההוא. בחילה עלתה בו. "אתה חייב.. פשוט חייב.. להירגע.. לא שוב..." הוא לחש לעצמו. הוא מיהר לצאת מרכבו ולהכנס. בעודו מתכוון לפנות לקבלה כדי לשאול על חדרם של משפחת זיומיץ, הוא ראה את מר זיומיץ. הכעס עלה בו. "מנחם" הוא קרא. מנחם הסתובב. "אנחנו צריכים לדבר" אמר יואל.
***
האחות נכנסה לחדר. "אחות, מה יהיה איתן??" שאלה גברת זיומיץ בחרדה. האחות השפילה את עיניה. "תעני לי!!" אמרה שירה בבכי. "שמישהו יענה לי!! מה יהיה עם הילדות שלי??"
_________
אני יודעת שהזוי, אבל תתמודדו..(:
תגובות
מצוין! אהבתי... אבל עוד דתי? מסתבר שיש בשכונה יותר דתיים משחשבנו... ולא העליתי על דעתי שאורן דתי.
בכל-מקרה, לקחת את הסיפור לכיוון מעניין, פתרת עוד כמה תעלומות... אבל לא סיימת בשלוש נקודות.
אני מכירה הרבה חילונים שלומדים בחברותות עם חבר'ה דתי'ים...
אבל עכשיו הגיע תורי.. בעע.. אני לא יודע אם אני יוכל... אם לא אני ימצא מחליף..
בס"ד.
יש כמה טעויות הקלדה. כדאי לעבור.
אולי נמשיך את זה? (-:
[ואני אעבור בל"נ על טעויות הקלדה.. חחח... טוב שהזכרת (;]
ובדרך אגב - מישו יודע מתי אני צריך לכתוב?