מסר לחנוכה, ולכל השנה.-

נקודת אור-לכל גיבור

המקום האחרון בו נעמה רצתה להיות היה החדר הזה. חדר מרובע, לבן , צר ומעיק. היא רצתה להיות עכשיו ליד החבר שלה, נעם. החבר התומך והדואג, היחיד בעולם שיכלה לספר לו על הכל. הוא היה היחיד בעולם שיכול היה לשמוע הכל ולהמשיך לאהוב אותה.

בנות נוספות  היו בחדר,מסתובבות, שקועות בעצמן, רוטנות על כך שאולצו לשהות בו. אבל מה הן מבינות בכלל? מה הן יודעות על קשיי החיים? הן סתם מתבגרות נורמליות שמעדו פה ושם. היא, נעמה, הייתה משהו שונה, יוצא דופן.

היא שפשפה את פרקי ידיה בעצבנות שהתגברה כשנזכרה איך מכרה את תכשיטיה כדי לקנות לנעם מתנת יום הולדת. אבל עכשיו הוא רחוק ממנה והיא, חסרת תכשיטים, מהרהרת לבדה בכאביה הפרטיים הכבדים מנשוא.

נעמה לא ידעה מי היה אחראי לכך שהיא ננעלה בחדר צר זה עם עוד כתריסר וחצי בנות- גילה. בחסות שמש הצהריים הקופחת נלקחה  הנה, ולא זכרה על ידי מי או איך. מהקירות בקע לפתע קול עמום "כולכן נמצאות כאן מכיוון שכל אחת מכן התלוננה על כך שהיא חווה נסיונות שנערה בגילה לא 'צריכה' לחוות. אספנו בחדר 20 נערות בגילאי 15-18 שיספרו למה הן כאן ומה בהתמודדות שלהן נורא יותר מכל. בסוף, תוכל כל אחת, על פי הסיפורים, לגבש לעצמה את אופיה של ההתמודדות האידיאלית וההגיונית למתבגרת צעירה. אנו מבטיחים להתייחס ברצינות ובכובד ראש למסקנותיכן. התחילו".

הקול נדם. הבנות הביטו זו בזו, מעט מבוהלות, ובעיקר מאשימות. נעמה ראתה על פניהן את אותה שאלה שעלתה במחשבתה- הן חושבות שהחיים שלהן קשים?! שההתמודדויות שלהן בלתי נסבלות?! מה הן מבינות בכלל??? נעמה הביטה בבנות סביבה בסקרנות ביקורתית, וחיכתה לראות מה יספרו שכל כך נורא בעינהן.

ראשונה, נעמדה בקדמת החדר נערה נאה למראה. שערה חלק, גולש ושופע, מבריק אפילו באורות הזולים שדלקו בעגמומיות בחדר. על גופה היו שכבות רבות בהתאם לגדרי הצניעות המחמירים ביותר. אבל זה לא שינה במאומה את החן החיצוני שלה שבלטמאוד. נעמה הביטה בנערה בזעם אילם- היא מתלוננת? על מה? היא כל כך יפה! מה יש בחייה שלא תוכל להשיג?

,שמי הדס" הנערה היפה פתחה בהיסוס, ממשפט למשפט עלה בטחונה, ומילותיה זרמו.

"מגיל קטן הייתי יפה מאוד. כן, אני לא מצטנעת, אני יפה.

כשהייתי בת 11 הותקפתי מינית בפעם הראשונה. היה זה על ידי שכן ששמר עליי וסמכתי עליו. איש לא האמין לי, חשבו שאני ממציאה בשביל להשיג תשומת לב נוספת על -גבי זו שזכיתי לה בזכות המראה החיצוני שלי. כשלימדו אותי על צניעות, האשמתי את עצמי. החלטתי שזה הנסיון שלי, לשמור את היופי שלי לאחד ויחיד שיקדש אותי בבוא העת בברית הנישואים.

אבל ה' כנראה לא הסתפק בנסיון פשוט שכזה, והבחירה נגזלה ממני, שוב ושוב כשאנשים שונים, חלקם מוכרים לי מאוד וחלקם אלמונים ברחוב, זיהו את מה שניסיתי כל כך להצניע וגזלו את זכותי הבלעדית על גופי.

"ה' קילל אותי בגוף יפה. בגללו איבדתי אמון בבני אדם, גם הקרובים אליי ביותר. בגללו איבדתי את היכולת לחלום חלומות נורמליים בלילה, ולא רק מראות זוועה שחוזרים אליי. אני לא חושבת שמגיע לי נסיון שכזה. אף נערה בגילי לא צריכה לחוות אובדן כזה של הפרטיות והאמון. גיל הנעורים הוא זמן לפתיחות וחופש, אותם איבדתי מזמן."

הדס סיימה את דבריה וצעדה להצידה, הבנות שתקעו ושקעו כל אחת בהרהורים. הבאה הייתה נערה צנומה בכיסא גלגלים.

"שמי הודיה". הנערה פתחה בקול שברירי וכנוע.

"נולדתי ילדה בריאה ושמחה. גדלתי במשפחה נהדרת. כל חיי השתדלתי לעשות רק טוב. לפני 3 שנים, יצאתי עם משפחתי לטיול בחיק הטבע. טרקטורון טועה פגע בי ומחץ את רגליי. הנהג הדרדר לתהום ומת, ואפילו פיצויים לא יכולתי לקבל ממנו.

אני לא יכולה ללכת או לרוץ, אין לי אפשרות להתקלח בכוחות עצמי או להתלבש לבדי. גם אני איבדתי את פרטיותי באופן טוטאלי. נהייתי תלותית בסביבה. שלא באשמתי, הפכתי לנטל ועל כאביי הפיזיים התווספה גם האשמה הקשה על כך שאני נאלצת להיעזר באנשים סביבי.

"אני חושבת שהנסיון שלי לא מוצדק. לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע אותו ולו במעט. נערה בגילי צריכה להיות בשיא הכושר- רצה, קופצת, רוקדת, מטיילת ושמחה. ואני? במקום לשמוח ולהינות אני תקועה בכיסא שחור, נתונה לחסדיהם של חברותיי ומשפחתי."

הודיה סיימה, והשקט הפך צורמני וחד יותר.

"אני נועה." נערה שלישית עלתה, בגדיה פשוטים ושערה סתור.

"אתן חושבות שנורא מכל הוא, כאשר משהו קורה לגופנו הפרטי. אני חושבת שהנסיון שלי קשה במיוחד, כיוון שאני, בנוסף לכל- מתמודדת עם של של מי שאני אוהבת.

אימי חולה מאוד. היא מטופלת כבר שנים רבות ובכל זאת מתעקשת ללדת ילדים נוספים, כדי להרבות חיים בעולם הזה. אני הגדולה בבית, יש לי ארבעה אחים קטנים אותם אני מגדלת ודואגת להם כמו אמא. מלבד הדאגה הנפשית לבריאותה של אימי, אני גם נושאת בעול של גידול ארבעה ילדים קטנים מאוד, שובבים ונמרצים, שלא אני ילדתי. אבי נמצא בעבודה מרבית שעות היום, ובשאר הזמן הוא מתרוצץ עם אימי בין רופאים וטיפולים שונים.

"כל אחד מתמודד מדי פעם עם קרוב משפחה שאינו חש בטוב. אבל אף נערה צעירה לא צריכה לגדל בגיל העשרה ילדים קטנים לבדה. אף נערה לא מסוגלת לכך. ואני? גם אני לא מסוגלת ואין מי שיתחשב בכך- אם לא אדאג לאחיי הקטנים הם יוזנחו. איש לא ידאג להם. ולכן, במקום לעשות כל מה שנערה נורמלית בגילי צריכה לעשות, אני נמצאת כל הזמן בבית, עם ילדים קטנים שדורשים את מלוא תשומת ליבי."

נועה סיימה בתשישות. עוד לפני שהספיקה להתרחק, התפרצה נערה גבוהה, שחורת שיער לקדמת החדר.

"לפחות יש לכן הורים, משפחה! אני איבדתי את הוריי לפני כמה חודשים. אני מתגעגעת אליהם באופן תמידי ולא מפסיקה לחשוב למה הם נלקחו ממני.

"איבדתי אנשים טובים שאהבתי ושאהבו אותי, אין לי מי שידריך אותי וייתן לי דוגמא אישית, אין מי שיאהב אותי רק כי אני-אני. והגעגוע מטריף. הנסיון שלי קשה מכל, כי כל נסיון הוא נסבל כאשר אתה מוקף באנשים שאכפת לך מהם והם דואגים לך. אבל אני בודדה כל כך. מלאה ברגשות של כאב וצער, זה בלתי נסבל."

נערה נוספת, אדומת שיער התפרצה נסערת בזעם "-לפחות יש לי הורים?! איך אפשר לשמוח על כך בכלל? נכון, נערה מתבגרת זקוקה להורים שינחמו אותה וידאגו לה. ואני, אני מתנסה בנסיון קשה מכל! לי אין אפילו זיכרון שמח להישען עליו ברגעים קשים. הוריי גרושים, והם שונאים אותי. נולדתי בטועת, וכל חיי הם טעות נוראית. כשאני אצל אבא- הוא מתעלל בי, נפשית ופיזית, ואמא שלי מתעלמת מקיומי מכיוון שהיא עסוקה בהתרוצצויות בין עורכי דין שונים שיעזרו לה לסחוט ממנו עוד כסף. אין אפילו למה לקוות. אחיי הגדולים עזבו את המשפחה ושכחו אותי מאחור. נותרתי שבורה. אני לא מסוגלת להביא אליי הביתה חברות, כי אני פוחדת ומתביישת ממה שעלול לקרות ואין לי פינה פרטית משלי, כי אני קרועה בין שני בתים שונים כל כך. אין לי אפילו אהבה בעולם הזה, ומה היא מתבגרת שגדלה ללא אהבה??"

כמה בנות הנהנו מבלי משים. גל של פטפוטים ולחשושים עשה דרכו בין הבנות.

"אני תמר" אמרה הנערה הבאה. שערה החום נח בקווצות קצוצות על ערפה.

"כולכן אולי חושבות שהחיים שלי נורמליים, כמו כל האנשים סביבי. מה שלא כולם יודעים הוא מה שקורה לי בפנים.

אני חווה קשיים נפשיים רבים. מדכאונות, לחרדות ואפילו הזיות. התביישתי, ולא סיפרתי לאיש. וכך התחלתי לשתות.  בהתחלה שתיתי מעט, עד שהתגעגעתי לטעם המתוק-חריף הזה ששורף את כל הרוע. תוך כמה שבועות נעשיתי אלכוהליסטית לכל דבר. אני תלויה במשקה בשביל התחיל את הבוקר, להשכיח את כל הבלאגן שמתרוצץ במוחי.

"אולי זה נכון לומר שאני מוקפת אנשים טובים, אבל מה יעזרו לי ההורים אם הם בכלל לא מודעים ל'אני' האמיתית ואינם יודעים מה אני מעוללת לעצמי?

בכל פעם שניסיתי להמעיט בשתיה ואפילו להפסיק- השתגעתי מהחרדות והדכאונות שלי. על כך נוספו גם מימדים פיזיים של דיעה קרה, רעידות וחוסר ריכוז. הציונים שלי צנחו, ובמרקום לעזור לי, כולם חשבו שאני מתמרדת. אין איש בעולם שיודע מה עובר עליי. אני נמצאת במעגל אינסופי של שיגעון, ובסוף אני חוששת שאשים קץ לחיי, כי אין מפלט אחר.

אף נערה בגילי לא צריכה לחוש את הבדידות הפנימית הצורבת הזאת, בידיעה ששום דבר מלבד הטעם החריף הזה לא משמעותי עבורה. ילדה בגיל הנעוורים זקוקה להבנה ולתמיכה, לנתינת מענה לצרכיה. ואני רק מדרדרת יותר ויותר עמוק, שוקעת בבור הייסורים הפרטי שלי ומעכלת את עצמי, לאט אבל בטוח. לעולם לא אזכה לחיות שוב חיים נורמליים. אין נסיון כואב משלי."

תמר סיימה ועיניה הכבויות הראו שויתרה כבר. ידיה נחו ברפיון לצידי גופה, ולא זזו בכל הזמן שדיברה.

נעמה הביטה בתמר, בהדס, בנועה, בהודיה ובבנות האחרות. כולן שקועות בעצמן. כל כך כאובות וכבויות 'מה יהיה עלינו?' חשבה.

היא ניגשה באומץ מול הבנות, בקידמת החדר.

"שמי נעמה. אני מתבגרת צעירה ומאושרת. עברתי בחיי לא מעט נסיונות, כמו כולן פה, בחדר הזה. אבל לא רק בחדר הזה, אלא בכלל. כל אחד חווה נסיונות קשים, כל אחת מתמודדת עם לחץ נפשי או כאבים פיזיים כלשהם. כולנו בני אדם, מוגבלים וסובלים. אני יכולה לספר לכן עכשיו את סיפור חיי. אני בטוחה שתסכימו איתי שהוא לא נופל ברמת הכאב שבו משאר הסיפורים ששמענו, אבל אני חושבת שאנחנו טועות! למי משנה בכלל איזה נסיון קשה יותר? מה תעזור לנו ההתמרמרות על מצבנו?

"אין דבר כזה 'נורמלית'. כל אחת, בדרכה שלה, מתחשלת וגדלה והופכת לתוצר שונה בתכלית מכל מתבגרת אחרת. כדי להיות  מאושרות באמת, עלינו לפעול לשינוי במה שנמצא בידינו לשנותו. לא נוכל להחזיר אנשים מן המתים, או להפעיל מחדש רגל צולעת, או אפילו לכער ילדה יפה. אבל כן נוכל לצמוח מהנסיון, נוכל להחליט לתמוך זו בזו במקום להטיח האשמות על חוסר צדק. נוכל להביט קדימה בידיעה ברורה ובאמונה חזקה שכן יכול להיות לנו טוב יותר, שיש למה לצפות. שגם בלי ניסים- יש לנו סיכוי לעתיד ורוד! זה בידיים שלנו! מי איתי?,

נעמה הביטה בבנות בציפייה, אבל כל אחת מהן הביטה לכיוון אחר. כולן השפילו עיניים ונשאו בכאב מעמסה כבדה מנשוא. הן לא רצו לקוות ולשמוח, הן רצו להיות עצובות. נעמה הביטה בהן מיוסרת. כל כך רצתה לעזור להן, באמת דאגה להן כל כך, היה אכפת לה. אבל הן לא ראו ולא רצו לראות שום דבר טוב בחייהן האומללים.

דמעותיה של נעמה זלגו חרש מעיניה וטישטשו את החדר סביבה עד שלא היה קיים עוד.

"נעמה, את מקשיבה? קניתי לך משהו"

נעמה פקחה את עיניה והביטה סביבה בהיסוס. לא היה זכר לחדר הלבן והמחניק או לבנות הרבות שמילאו אותו. היה רק פיקניק קטן על מדשאה ירוקה וגבר יפה תואר שהביט בה באהבה.

נעמה חייכה לנעם שלה, נקודת האור בחייה החשוכים. נעם חייך בחזרה, חיוך צופן סוד, והוציא מכיסו קופסא קטנה מעוטרת בקטיפה. מתוך הקופסא ביצבץ משהו נוצץ, וכשנעם שאל אותה את השאלה הנהדרת, נעמה ידעה שהוא יבין, ושיחד יוכלו לבנות עולם טוב יותר וחיים מאושרים, אם רק ירצו בכך.

"כמובן שאני רוצה!, היא ענתה לו, ולעצמה.

נעם חייך לעבר בחירת ליבו. בדיוק מלאו לה 18 ואחרי כל מה שעברה, רצה לתת לה את הטוב ביותר שיוכל לתת.

יחד חזרו לבית הקטן בו נעמה התגוררה, שקירותיו התקלפו ותקרתו דלפה, והמקרר הריק הרעיש כמו מטחנת בשר ישנה. אבל נעמה לא ראתה את כל אלה, גם לא את המזרן העבש והג'וק המגעיל בפינה. היא החליטה כבר על מה להביט, ואת עיניה נשאה אל נקודת האור שלה, בהמון אמונה.