פרק א':

יובל פסעה בשבילים המוכרים לה מכבר. רגליה יחפות, שערה סתור והיא בוכה חרישית. היא פנתה אל מאחורי מטע הזיתים של היישוב. אבני החצץ הגדולות כבר הורגלו ברגליה והיא לא חשה בהן כלל. גם לאחר שהגיעה לאדמת המטעים, הקוצים בקרקע לא הרתיעו אותה. בכייה גבר.
למה?למה כל פעם זה חייב לקרות? היא לא יכלה לסבול אותה. אמא שלה. לא ממש אמא שלה, יותר נכון אשתו של אבא שלה. היא שונאת אותה. שונאת, אין הגדרה אחרת. היא ממררת לה את החיים. יובל לא ידעה למה מרים נטפלת אליה בצורה כזו. כבר שנים זה כך והיא רגילה. היחס המשפיל של מרים אליה ישנו, היא לא מכירה מציאות אחרת. בעצם... היא מכירה, על פניה היפות של יובל מסתמן חיוך קטן. היא נזכרת... פעם, כשהייתה קטנה, הייתה לה אמא, אמא אמיתית, כמו שמרים ליוחאי, עידו, עמית ונדב, אמא שרק שלה, שלה ושל ליעד. האמא האמיתית שלה הייתה מלטפת את שערותיה בעדינות, מספרת לה סיפור ולבסוף לוחשת באוזנה: "יובלי, הגיע הזמן לישון..." ובסבלנות אין קץ הייתה יושבת לידה עד שעיניה הקטנות היו נעצמות. אחר כך הייתה אמא קמה ממקומה, נושקת לריסיה העדינים והולכת לחדר השני. אל ליעד.
כשיובל הייתה בת חמש, פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, היא חלתה, חלתה במחלה הארורה, המחלה המסוכנת. אבא אומר תמיד ש"הס מלהזכיר את שמה." וכעבור חצי שנה, היא נפטרה. אמא שלה, האמא הטובה שלה. היא זוכרת איך ליעד שהיה אז בן שמונה מירר בבכי ומיאן לקום ממקומו וכאשר היא, יובל, שאלה אותו מה קרה לו, הוא רגז עליה: "טיפשה! אמא שלך מתה!!!" זעקתו זעזעה את כל היישוב הקטן. יובל, יותר משהבינה, נבהלה מצעקותיו של ליעד ופרצה בבכי. ליעד הביט באחותו הקטנה וריחם עליה. הוא קרב אליה וחיבק אותה חזק. שניהם בכו באומללות.
הקושי הגדול החל כעבור כמה חודשים, כשרוב האנשים שתמכו בהם בחודש הראשון פנו כל אחד לשגרתו. פתאום היה האב מוכרח לעשות דברים שלא היה מורגל בהם קודם, לשטוף רצפות, להדיח כלים, לדאוג לניקיון הבית ועם כל זאת גם לפרנס את המשפחה הקטנה. אולי מתוך ייאושו הכבד התחתן עם מרים, קיווה שהיא תמלא לליעד ויובל את תפקיד האם שהיו כה זקוקים לו עתה. ולו את תפקיד האישה שאוהבת, דואגת ומטפלת בעבודות הבית.
כשעברו שנתיים מפטירתה של אמא, קרא אבא לליעד ויובל למטבח. ליעד היה אז בן עשר ויובל בת שבע וחצי. הוא הושיב אותם על הכיסאות הגבוהים במטבח ואמר להם בקול חגיגי: "ליעדי ויובלי! אני ומרים מתחתנים!!!".
הם הכירו את מרים, היא הייתה כבר בת בית אצלם, תמיד באה עם ביתה ושני בניה. בנה הבכור היה גדול בשנה מליעד, הבן השני היה בגילה של יובל והבת הקטנה הייתה בת ארבע.
ליעד ויובל לא היו מרוצים מהילדים שכביכול פלשו לביתם. גם עכשיו לא ששו למחשבה שיצטרכו לחלק את תשומת לבו של אבא לעוד ילדים. ליעד התנגד בכל תוקף, הוא בכה ורקע ברגליו, יובל לעומתו החלה להגות ברעיון היטב. נכון, אמנם הם יצטרכו להתחלק באבא שלהם אבל הם גם ירוויחו אמא, שמטפלת בהם, שדואגת לכל מחסורם והעיקר - שתאהב אותם. היא לא ידעה שההפך הוא יהיה הנכון, לא רק שמרים לא תאהב אותם, היא גם תפלה אותם מבניה האמיתיים.
הזכרונות צרבו בה. היא התיישבה על האבן הגדולה שנקרתה בדרכה, מתחתיה השתרע העמק. בקצהו נשמעו יריות, המטווח של חיילי צה"ל ממוקם שם. השמש נטתה לשקוע מעל ההר הגבוה שממולה, במדרונותיו ניצבו בתי אבן קטנים, ללא גגות, הנראים כקוביות משחק, בתי הכפר הערבי. היא עצמה את עיניה והניחה לריחות לשכר אותה, הרוח פרעה את שערותיה, היא נאנחה בקול. הדמעות שזלגו מעיניה קודם לכן כבר יבשו. שפתיה מלמלו תפילה, תפילה לעתיד טוב יותר.
"יובל!!!" נשמעה צעקה גדולה. "יובל!!!" הקריאות חזרו להישמע.
גם מבלי לחפש את הקורא ידעה מיהו. יוחאי, בנה של מרים, זה שבגיל שלה. היא לא ענתה לו, ידעה שימצא אותה, ואכן לא חלפו דקות ספורות והוא הגיע. תלתלי ראשו פרועים ומבטו דואג. "אמרתי לה שזה לא בסדר," התנצל בשם אימו. לב טוב היה לו וכשראה כמה יובל פגועה מאימו, רחמיו נכמרו עליה. "הפעם עמית באמת הגזימה! תדעי לך שכבר נזפתי בה." יובל לא שמעה אליו.
הוא התכופף אליה, " פחדתי שתעשי לעצמך משהו..." מלמל והביט ישר בעיניה האדומות והנפוחות מבכי. "לא, יוחאי," הודתה לו על דאגתו הרבה. "אני בסדר, נחזור הביתה". הם פסעו זה לצד זו. ריח של חביתות קידם את פניהם.

* * *                                                                    

כשאבא חזר מהעבודה הכל נראה כשורה. מרים חייכה אליו והפצירה בו לשבת לאכול ארוחת ערב. נדב, בנם המשותף של מרים ואבא זינק לעברו ונתלה על צווארו. אבא נשק לו על מצחו, לאחר מכן פנה אל יובל ונשק לה על לחייה, "מה שלומך, ילדה שלי?" שאל בחיבה. "ברוך ה', אבא" אמרה בצייתנות. לא עלה בדעתה אפילו לגלות לאבא על יחסה של מרים אליה, גם ככה קשה לו. עם כל הצרות שליעד עושה לו. המתיחות התמידית בין עידו לליעד לא היטיבה את המצב. אבא עבר ופרע את תלתליו של יוחאי, אחר כך חייך אל עמית והתיישב על יד מרים. מרים מצידה העמיסה על צלחתו סלט וחביתה. "תודה," חייך אליה. יובל סובבה את ראשה, שלא לראות.
"מי חסר?" שאל אבא בפה מלא וסקר את היושבים בשולחן. "עידו," מיהרה מרים להשיב, "הוא בישיבה". "ואיפה ליעד?" פניו של אבא היו כעוסות. מרים נאנחה, "כרגיל," הפטירה והצביעה למעלה, לעבר החדר ממנו נשמעו צלילי הגיטרה. אבא עלה למעלה בצעדים כבדים.
"ליעד, תפתח את הדלת מיד!" צעקתו של אבא נשמעה בכל הבית. למטה, בשולחן האוכל, השתררה דממה, אוזני כולם היו כרויות לנעשה למעלה. רחש של מנעול מסתובב נשמע.
"כבר אמרתי לך שבארוחות משפחתיות אתה חייב להיות, לא?" קולו של אבא נשמע מאיים להתפוצץ.
"זאת לא המשפחה שלי!" הרהיב ליעד עוז.
"זו כן!" איבד אבא את עשתונותיו, " לפחות אני ויובל!"
"לא" גם קולו של ליעד עלה לטונים גבוהים "אתה לא! שכחת אותי ואת יובל! רק יובל היא המשפחה שלי! רק יובל!"
אבא לא ענה, נראה היה שליעד עבר כל גבול אפשרי. "מעניין מה אמא הייתה אומרת עלייך..." לחישתו של ליעד נשמעה בכל הבית ולאחריה נשמעה טריקת דלת. אבא ירד רק לאחר דקות ארוכות, נראה היה כאילו זקנה קפצה עליו לפתע. הוא רק נאנח והפליט, "ילדים תמשיכו לאכול".
עמית, נדב, ויוחאי חזרו לצלחתם. רק יובל לא יכלה להמשיך לאכול. בעל כורחה פרצה בבכי.
"יובל?" נבהל אבא, "את בסדר?"
"כן, כן," הנהנה בראשה, בושה לפניהם בגלל בכייה.
"אז מה קרה?" סירב אבא לוותר. "כלום," לחשה ושיגרה מבט מתחנן ליוחאי. הוא עם הלב הטוב שלו עוד עלול לגלות. יוחאי השפיל את מבטו לצלחת, נושך את שפתיו בכוח, כמו מתעמת עם לשונו. עד שפתאום, בלי אזהרה מוקדמת, נפלטו המילים מפיו, "תסלח לי, דוד, אבל אני חושב שאתה צריך לבדוק מה מעיק על הילדים שלך". במקום שדבריו של יוחאי יישמעו חוצפה הם נשמעו הצעה ידידותית.
מרים שלחה אל יוחאי מבט מזהיר. הוא התעלם ממבטה, עמית התרכזה באוכל ויובל השפילה את מבטה. אבא שמט את המזלג מידו והעביר את מבטו על כל אחד מהנוכחים. לבסוף אמר בקול עייף: "מישהו מוכן לספר לי מה קורה כאן,לעזאזל?!"