ליצן עצוב

היום פגשתי ליצן עצוב

שעבר הרבה מידי בחיים בשביל לצחוק ולרקוד. 

הוא מדבר בערגה על הימים ההם.

על התמימות הליצנית שעטפה אותו

ועל הצחוק שנאלם (מלש' אילם) בפיו.

הוא מדבר בעצב על החיים שהתאכזרו

אליו ועל האור שכבה לו.

הוא מדבר בכעס על עמיתיו המצחקים.

על שמחתם המזויפת – לדבריו.

הוא מדבר בפחד על מקומו בעולם

שלא יודע להכיל ליצנים עצובים (כמוהו)

הוא מדבר בייאוש..

ואני? לא מלאה עליו בכעס אולי רק סלידה מאורח חייו העקום

וברחמים.. בעיקר ברחמים על הליצן הכאוב

שנפל לידיו של  הייאוש רוצח שקט ואכזר.

די! אני מתרחקת ממנו. לוקחת צעד אחד אחורה.

מוותרת מראש על הניסיון להציל אותו.

והוא? כאילו סיכמנו מראש מתאים את צעדיו לצעדיי וצועד אף הוא לאחור...

הוא ממשיך לחקות את תנועותיי כאשר מכה בי ההכרה..

זה לא בדיחה עצובה..

ככה זה כשעומדים מול המראה.

מכאיב להביט לאמת בעניים

אבל אני מיישרת אליו מבט וזועקת בכל ישותי...

אני בוחרת בחיים!!