את מקשיבה לפעימותיי, קטנות - קטנות
קטנות, ונכבות. אמרת שיום אחד תסבירי לי
איך אנשים פתאום נעלמים, ואם כבר אז
אולי את יודעת לאן הם הולכים.
אני בטוחה שטוב להם
שם, כי מה כבר יותר גרוע מפה?
את נותנת לי לטבוע בשאלות שאני הקשיתי,
כי אין לך תשובות טובות חוץ משקרים.
ואם היית מוצאת מה לענות, אולי לא הייתי ממשיכה
לחכות. לאבא, או אמא, או גם וגם.
וכל ערוגות הגן שטיפחתי לכבודם ,
אפילו לא אספיק להראות להם אותם כשיחזרו --
כי אעלם בעצמי.
ההבטחות שאת כל היום מפזרת מדברות מעצמן,
כי אם את באמת יודעת הכל,
אולי תגלי לי את הדרך לשם?
תגובהתגובות