פורסם בתאריך י"ד בכסלו תשס"ז, 5.12.2006
בס"ד.
פרק ב':
יובל ישבה במקומה, מהורהרת, כבר כמה ימים לוחץ עליה יוחאי שתגלה לאבא הכל והיא הייתה מבולבלת.
מצד אחד יוחאי צודק, זה כבר בלתי נסבל היחס הזה של מרים כלפיה וכלפי ליעד.
אבל מצד שני אבא גם כך סבל מאז מותה של אמא ועד שסוף סוף קצת טוב לו עם מרים, חבל לה להרוס. היא לא ידעה מה להחליט. "יובל!" הקריאה העירה אותה מהרהוריה.
היא הרימה את ראשה, המורה הביטה בה בתימהון, "למה את לא יוצאת להפסקה?"שאלה וקרבה אליה.
"סתם לא בא לי..."
המורה התיישבה בכסא שלידה, "לא בא לך, הא?" שאלה בחיוך.
המורה שפרה הכירה אותה אולי יותר מדי טוב, בשביל לדעת שמשהו מעיק עליה. יובל חייכה. "מה קורה לך בזמן האחרון?"
שאלה המורה באכפתיות, "שתפי אותי..." "כלום," התחמקה יובל. "המורה, באמת כלום."
אפשר שהייתה המורה מצליחה להוציא ממנה את סודה אבל בת שעמדה ליד שולחנה של המורה וקראה לה קטעה את השיחה.
המורה קמה אליה לא לפני שזרקה ליובל, "את חייבת לי! תזכרי".
הצלצול שמורה על סיום ההפסקה נשמע.
המורה שפרה יצאה מהכיתה לפנות את מקומה למורה הבאה וכל הבנות נכנסו פנימה, אדומות ממאמץ ומתנשפות.
נראה היה כאילו עתה סיימו משחק מייגע.
הכסא שלידה הוסט ועדי שכנתה לספסל צנחה עליו באפיסת כוחות. "למה לא באת?" שאלה את יובל.
יובל משכה בכתפיה. עדי פתחה את פיה במטרה לאמור משהו אך באותו הרגע נכנס הרב לכיתה והן נעמדו במקומותיהן.
"אפשר לשבת," הורה הרב המזוקן. כמו רובוטים התיישבו כולן.
אם היה זה שיעור אחר אולי היה נשמע הרעש הקבוע שמצוי בכל שיעור אך לרב - שחכמתו הרבה ניכרת עליו - היו כולן נותנות כבוד. שקט מופתי שרר בכיתה באופן קבוע בשיעורים שלו. לאחר שיעור הלכה מייגע נשמע הצלצול הגואל.
יובל העמיסה את תיקה על גבה ופנתה לצאת מהכיתה. לא היה לה כוח להצטרף לחבורת הבנות הרעשניות.
היא פסעה לאט, ראשה מושפל לאדמה והיא מהרהרת. "חכי לי!" נשמעה הקריאה מאחוריה. היא הסתובבה. זו הייתה יעל.
בריצה מתנשפת היא הגיעה אליה. יובל שתקה כל הדרך ויעל הרגישה נבוכה כי כל נושא שהעלתה דחתה אותו יובל.
"אין לי כוח לדבר על זה", "נמאס כבר לדבר על זה". לבסוף בחרה לשתוק.
אם יובל לא רוצה לדבר היא לא תכריח אותה וכך הן עשו את דרכן בשתיקה. לאחר כמה דקות הן הגיעו לפתח בית הספר של הבנים.
יוחאי בדיוק יצא משם. הוא הצטרף אליהן. יעל עזבה אותם לטובת חבורת הבנות. באותו הרגע גמלה בליבה של יובל ההחלטה:
היא לא תגלה. בשום פנים ואופן.
היא תסבול את זה בלי לערב את אבא, הרי גם ליעד ויוחאי בצד שלה. היא וליעד ינהלו מלחמת חורמה,
בלי שאבא ידע ויוחאי יעודד מהצד, כי גם הוא מצווה בכיבוד אב ואם ומרים היא אמו, לכן אל לו לצאת נגדה.
"מה החלטת?" שאל יוחאי והקיץ אותה מהרהוריה. "אני לא מגלה לאבא!" פסקה יובל בקול החלטי.
הוא פתח את פיו למחות על דבריה אך יובל עזבה אותו ורצה אל חברותיה. לא נשאר לו אלא להיאנח בקול ולהצטרף גם הוא אל חבריו.
כשפתחה יובל את דלת הבית היה חיוך פרוס על פניה, היא הייתה מרוצה מהחלטתה הבוגרת, וגם ההליכה עם החברות רוממה את רוחה. מרים עמדה במטבח, סינר חגור למותניה והיא שוקדת על הבישולים.
יובל השתדלה להיכנס בשקט, שמרים לא תשמע אותה ולא תטיל עליה משימה כלשהי.
הניסיון - שכישלונו היה צפוי מראש - אכן לא צלח. "יובל יש לי עיניים בגב, שלא תחשבי שתצליחי לשקר אותי."
אמרה מרים מבלי להזיז את גופה, ראשה עדיין היה בתוך הסירים הענקיים. "הכביסה מחכה לך," פקדה קצרות.
יובל הרגישה איך כעסה מתלקח בה. יומים לאחר מכן, כשהרהרה במעשה, לא הבינה מאיפה שאבה האומץ לומר זאת,
אך עכשיו זה היה בטבעיות, "לא רוצה!" אמרה בשלווה. "לא רוצה?" חזרה מרים על דבריה בהפתעה. היא סובבה את פניה אל יובל.
את ההפתעה שלוותה לדבריה החליף עתה הכעס. "לא רוצה? אני אראה לך מה זה לא רוצה!" קולה היה נרגז. יובל ידעה מה יהיה עכשיו. מרים תפצח בנאום קולח על חוצפתה ולבסוף כמו תמיד היא תפגע בנקודת התורפה שלה - היא תזכיר את אמה.
לאחר מסכת הנאומים גם יגיע עונש כבד מלווה בסטירת לחי. הפעם לא נראה היה שמרים מתכוונת להטיף לה.
היא פשוט קרבה אליה כשידה מונפת באוויר. יובל נסוגה אחורה בפחד. בעיניה של מרים בערה שנאה יוקדת.
"לא..." התחננה יובל והושיטה ידיה לפנים לגונן על גופה. היא הרגישה שהפעם זה יהיה חזק יותר. כואב יותר.
"לא רוצה... היא לא רוצה..." מלמלה מרים בחמת זעם.
יובל עצמה את עיניה נצמדת לקיר. מוכנה למכה. זו אכן לא איחרה לבוא.
סטירת לחי מצלצלת וכואבת יותר מאי פעם הונחתה על לחיה.
יובל מיששה בידה את מקום הסטירה, היא נשכה את שפתיה בכוח שלא לפרוץ בבכי לפניה.
"שלום אמא!" הדלת נפתחה ויוחאי נכנס לבית מחזיק בידו את נדב בן הארבע שהביא יחד איתו מהגן.
"נדבי!" מסכת הכעס של מרים הוסרה ובחבקה את בנה חיוך גדול נפרס על פניה.
יוחאי הביט באמו ואחר כך ביובל ופניו העידו שהבין מה קרה. יובל לא הביטה לעברו.
היא רק זינקה אל המדרגות ועלתה אל חדרו של ליעד. היא דפקה על הדלת. צלילי הגיטרה המוכרים נשמעו.
"מי זה?" שאל ליעד מעבר לדלת. "יובל," ענתה ולא יכלה לעצור את הדמעות שזלגו על לחייה. הוא פתח לה את הדלת.
"מה קרה?" נבהל כשראה את פניה. לפתע הבין הכול. הוא סגר את דלת החדר.
"מה היא עשתה לך הכלבה הזאת?" שאל בעדינות כשהוא מחבק את כתפיה.
היא לא יכלה לדבר, היא רק יכלה להניח את אצבעה על מקום הסטירה שהיה אדום לגמרי. הוא הבין הכול, ליעד. גם בלי מילים. להפתעתה גם הוא פרץ בבכי כמוה.
"אין מה לעשות, יובלי," לחש. "זה מה שנגזר עלינו".
הם בכו יחד, ממש כמו אז, כשליעד צעק עליה שאמא מתה. זה היה בכי חסר אונים.
יובל הרגישה יותר מתמיד קרובה אליו, אל אחיה הגדול.
לא היה אכפת לה מה עידו ומרים וכולם אומרים עליו, שהוא הורס את האווירה בבית, שהוא מעשן סיגריות ואפילו סמים,
שהוא כבר מזמן הוריד את הכיפה, שסילקו אותו מהישיבה ושהוא מסתובב עם בנות,
כי פתאום נקלפו מעל ליעד כל המסכות ויובל הבינה שהדרך בה הוא מתייחס לכולם, באדישות ובקשיחות, היא דרך לברוח מהמציאות. בתוך-תוכו ליעד הוא ילד, ילד קטן שגם הוא בדיוק כמוה זקוק לאמא.
**המשך יבוא**
תגובות יתקבלו בברכה...
תגובות
לא קראתי את הסיפור,כי הוא נראה כמו גוש אחד,בלי מקום לנשום באמצע.
תחלקי אותו בבקשה לפסקאות,ואז נוכל לקרוא בנחת ולהגיב.
תודה.
אני שוב מבקשת,חלקי את הסיפור לפסקאות,קשה לקרוא ככה.
ולעצם הענין.
יש לי הרגשה שאת מושפעת מדמות ה"אם החורגת" של שלגיה וסינדרלה ושאר האגדות המפלצתיות של הגויים.
במשפחות שאני מכירה,זה לא כך !
פשוט לא כך !!!!!!!
והחיים עם אמא (אפילו אם היא לא זאת שילדה את הילדים)
עדיפים עשרת מונים על חיים בלי אמא בכלל.
רעותי, אין לי מושג מאיפה הבאת את הנושא והרעיון,אבל,שימי לב :
לצערינו יש הרבה מאד משפחות שאיבדו את אימן.
אל תכניסי לילדים לראש את המחשבה הלא טובה הזאת.
תמיד עדיף שתהיה אמא בבית. תמיד !!
נו איפה ההמשך...?
יישר כוח , סיפור מרגש .
בס"ד.
אבל יונה צודקת-
אין מקום לנשום. תחלקי לפסקאות, ותרדי מידי פעם שורה.
מצטערת לא מצליחה לחלק לפסקאות...
אם מישו יודע איך שיגיד לי...
יונה- במשפחות שאת מכירה אולי אין דברים כאלה,במשפחות שאני מכירה כן!!!
תתפלאי לשמוע,אבל כן...
מצטערת,כולנו מעדיפים לחשוב שהכל ורוד אבל זה ממש לא ככה...תפסיקו להיות תמימים....העולם הרבה יותר מגעיל ממה שאתם חושבים...
חוצמזה שהסיפור מבוסס על אמיתי...
ללא תולעים צודק הפרק הבא מוכן כבר...
בהזדמנות בעז"ה...
בס"ד.
פרק ב':
יובל ישבה במקומה, מהורהרת, כבר כמה ימים לוחץ עליה יוחאי שתגלה לאבא הכל והיא הייתה מבולבלת.
מצד אחד יוחאי צודק, זה כבר בלתי נסבל היחס הזה של מרים כלפיה וכלפי ליעד.
אבל מצד שני אבא גם כך סבל מאז מותה של אמא ועד שסוף סוף קצת טוב לו עם מרים, חבל לה להרוס. היא לא ידעה מה להחליט. "יובל!" הקריאה העירה אותה מהרהוריה.
היא הרימה את ראשה, המורה הביטה בה בתימהון, "למה את לא יוצאת להפסקה?"שאלה וקרבה אליה.
"סתם לא בא לי..."
המורה התיישבה בכסא שלידה, "לא בא לך, הא?" שאלה בחיוך.
המורה שפרה הכירה אותה אולי יותר מדי טוב, בשביל לדעת שמשהו מעיק עליה. יובל חייכה. "מה קורה לך בזמן האחרון?"
שאלה המורה באכפתיות, "שתפי אותי..." "כלום," התחמקה יובל. "המורה, באמת כלום."
אפשר שהייתה המורה מצליחה להוציא ממנה את סודה אבל בת שעמדה ליד שולחנה של המורה וקראה לה קטעה את השיחה.
המורה קמה אליה לא לפני שזרקה ליובל, "את חייבת לי! תזכרי".
הצלצול שמורה על סיום ההפסקה נשמע.
המורה שפרה יצאה מהכיתה לפנות את מקומה למורה הבאה וכל הבנות נכנסו פנימה, אדומות ממאמץ ומתנשפות.
נראה היה כאילו עתה סיימו משחק מייגע.
הכסא שלידה הוסט ועדי שכנתה לספסל צנחה עליו באפיסת כוחות. "למה לא באת?" שאלה את יובל.
יובל משכה בכתפיה. עדי פתחה את פיה במטרה לאמור משהו אך באותו הרגע נכנס הרב לכיתה והן נעמדו במקומותיהן.
"אפשר לשבת," הורה הרב המזוקן. כמו רובוטים התיישבו כולן.
אם היה זה שיעור אחר אולי היה נשמע הרעש הקבוע שמצוי בכל שיעור אך לרב - שחכמתו הרבה ניכרת עליו - היו כולן נותנות כבוד. שקט מופתי שרר בכיתה באופן קבוע בשיעורים שלו. לאחר שיעור הלכה מייגע נשמע הצלצול הגואל.
יובל העמיסה את תיקה על גבה ופנתה לצאת מהכיתה. לא היה לה כוח להצטרף לחבורת הבנות הרעשניות.
היא פסעה לאט, ראשה מושפל לאדמה והיא מהרהרת. "חכי לי!" נשמעה הקריאה מאחוריה. היא הסתובבה. זו הייתה יעל.
בריצה מתנשפת היא הגיעה אליה. יובל שתקה כל הדרך ויעל הרגישה נבוכה כי כל נושא שהעלתה דחתה אותו יובל.
"אין לי כוח לדבר על זה", "נמאס כבר לדבר על זה". לבסוף בחרה לשתוק.
אם יובל לא רוצה לדבר היא לא תכריח אותה וכך הן עשו את דרכן בשתיקה. לאחר כמה דקות הן הגיעו לפתח בית הספר של הבנים.
יוחאי בדיוק יצא משם. הוא הצטרף אליהן. יעל עזבה אותם לטובת חבורת הבנות. באותו הרגע גמלה בליבה של יובל ההחלטה:
היא לא תגלה. בשום פנים ואופן.
היא תסבול את זה בלי לערב את אבא, הרי גם ליעד ויוחאי בצד שלה. היא וליעד ינהלו מלחמת חורמה,
בלי שאבא ידע ויוחאי יעודד מהצד, כי גם הוא מצווה בכיבוד אב ואם ומרים היא אמו, לכן אל לו לצאת נגדה.
"מה החלטת?" שאל יוחאי והקיץ אותה מהרהוריה. "אני לא מגלה לאבא!" פסקה יובל בקול החלטי.
הוא פתח את פיו למחות על דבריה אך יובל עזבה אותו ורצה אל חברותיה. לא נשאר לו אלא להיאנח בקול ולהצטרף גם הוא אל חבריו.
כשפתחה יובל את דלת הבית היה חיוך פרוס על פניה, היא הייתה מרוצה מהחלטתה הבוגרת, וגם ההליכה עם החברות רוממה את רוחה. מרים עמדה במטבח, סינר חגור למותניה והיא שוקדת על הבישולים.
יובל השתדלה להיכנס בשקט, שמרים לא תשמע אותה ולא תטיל עליה משימה כלשהי.
הניסיון - שכישלונו היה צפוי מראש - אכן לא צלח. "יובל יש לי עיניים בגב, שלא תחשבי שתצליחי לשקר אותי."
אמרה מרים מבלי להזיז את גופה, ראשה עדיין היה בתוך הסירים הענקיים. "הכביסה מחכה לך," פקדה קצרות.
יובל הרגישה איך כעסה מתלקח בה. יומים לאחר מכן, כשהרהרה במעשה, לא הבינה מאיפה שאבה האומץ לומר זאת,
אך עכשיו זה היה בטבעיות, "לא רוצה!" אמרה בשלווה. "לא רוצה?" חזרה מרים על דבריה בהפתעה. היא סובבה את פניה אל יובל.
את ההפתעה שלוותה לדבריה החליף עתה הכעס. "לא רוצה? אני אראה לך מה זה לא רוצה!" קולה היה נרגז. יובל ידעה מה יהיה עכשיו. מרים תפצח בנאום קולח על חוצפתה ולבסוף כמו תמיד היא תפגע בנקודת התורפה שלה - היא תזכיר את אמה.
לאחר מסכת הנאומים גם יגיע עונש כבד מלווה בסטירת לחי. הפעם לא נראה היה שמרים מתכוונת להטיף לה.
היא פשוט קרבה אליה כשידה מונפת באוויר. יובל נסוגה אחורה בפחד. בעיניה של מרים בערה שנאה יוקדת.
"לא..." התחננה יובל והושיטה ידיה לפנים לגונן על גופה. היא הרגישה שהפעם זה יהיה חזק יותר. כואב יותר.
"לא רוצה... היא לא רוצה..." מלמלה מרים בחמת זעם.
יובל עצמה את עיניה נצמדת לקיר. מוכנה למכה. זו אכן לא איחרה לבוא.
סטירת לחי מצלצלת וכואבת יותר מאי פעם הונחתה על לחיה.
יובל מיששה בידה את מקום הסטירה, היא נשכה את שפתיה בכוח שלא לפרוץ בבכי לפניה.
"שלום אמא!" הדלת נפתחה ויוחאי נכנס לבית מחזיק בידו את נדב בן הארבע שהביא יחד איתו מהגן.
"נדבי!" מסכת הכעס של מרים הוסרה ובחבקה את בנה חיוך גדול נפרס על פניה.
יוחאי הביט באמו ואחר כך ביובל ופניו העידו שהבין מה קרה. יובל לא הביטה לעברו.
היא רק זינקה אל המדרגות ועלתה אל חדרו של ליעד. היא דפקה על הדלת. צלילי הגיטרה המוכרים נשמעו.
"מי זה?" שאל ליעד מעבר לדלת. "יובל," ענתה ולא יכלה לעצור את הדמעות שזלגו על לחייה. הוא פתח לה את הדלת.
"מה קרה?" נבהל כשראה את פניה. לפתע הבין הכול. הוא סגר את דלת החדר.
"מה היא עשתה לך הכלבה הזאת?" שאל בעדינות כשהוא מחבק את כתפיה.
היא לא יכלה לדבר, היא רק יכלה להניח את אצבעה על מקום הסטירה שהיה אדום לגמרי. הוא הבין הכול, ליעד. גם בלי מילים. להפתעתה גם הוא פרץ בבכי כמוה.
"אין מה לעשות, יובלי," לחש. "זה מה שנגזר עלינו".
הם בכו יחד, ממש כמו אז, כשליעד צעק עליה שאמא מתה. זה היה בכי חסר אונים.
יובל הרגישה יותר מתמיד קרובה אליו, אל אחיה הגדול.
לא היה אכפת לה מה עידו ומרים וכולם אומרים עליו, שהוא הורס את האווירה בבית, שהוא מעשן סיגריות ואפילו סמים,
שהוא כבר מזמן הוריד את הכיפה, שסילקו אותו מהישיבה ושהוא מסתובב עם בנות,
כי פתאום נקלפו מעל ליעד כל המסכות ויובל הבינה שהדרך בה הוא מתייחס לכולם, באדישות ובקשיחות, היא דרך לברוח מהמציאות. בתוך-תוכו ליעד הוא ילד, ילד קטן שגם הוא בדיוק כמוה זקוק לאמא.
**המשך יבוא**
תגובות יתקבלו בברכה...