חיפשתי את ליבי בחשוכות והמפותלות שבדרכים,
אף בתחתית הנהר ומעל צמרות העצים.
גוש אבן חסר צורה הונח שם,
דפיקותיו נדמו והרצון נעלם.
צעדתי לאורך הכביש העמוס מכוניות,
תרה אחר הקצב שיחזיר משמעויות.
מעין תחליף היוו הרעמים והברקים,
והרגש היה מונח שם כאבן שאין לה הופכים.
ורציתי כל כך לרצות!
ביקשתי עד כלות.
ובתום הסופה, המדבר נהפך למקור מים חיים.
ושם, בין פרחי הגן, שם מצאתים.
חלקי נפשי שנפזרו,
שבו ונתחברו.
תגובות
כאן כשהחלטת ללכת על משל ציורי כביכול ופחות שימוש ריאלי במילים, הצלחת לתפוס יותר מבחינה חיצונית קורא שיבוא ויוכל לתפוס משהו שלם בטקסט שלך.
אבל אומרים שאני קטנוני אז אני אזרום איתם.
*אין קשר כלשהוא ביחס בין דימוי של תחתית נהר ועצים.
זה נשמע יפה אבל לא עובד לפי שום היגיון. ואולי
אפילו שזה נשמע רעיון מאולץ היה שווה להשקיע גם שם.
* כאבן שאין לה הופכין
* שם מצאתיה, [מדובר לא על הרה דברים בסופו של דבר
אלא על חלקי דבר אחד, נכון?]
שקשה להגיע אליהם,
ואפילו שם חיפשתי.
*אני מכירה את הביטוי, אבל זה היה בשביל החרוז.
ולא כ"כ משנה את המשמעות.
זה כמו שבירת צירוף כבול..
*חלקי נפשי-מצאתים. זה רבים..
* אני מבין שהם מתארים מקומות חסרי נגישות,
אבל אין הקשר פנימי בינהם חוץ מזה.
* המשמעות נוצרת לעיתים דווקא מתוך דקויות קטנות
שנדמות חסרות משמעות.
* מצאתים - אם את מתייחסת לחלקים ואינך מתכוונת
למצוא נפש שלימה.