בס"ד
|גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה לא נשכח ולא נסלח|יהודי לא מגרש יהודי|ט"ו בשבט תשס"ו(15.5.5766)|13.2.2006|פושעי אוסלו ועמונה לדין|
מהפרק הקודם:
רוני מדבר איתי על הפגישה המקרית בעצמונה ואנחנו שולפים חוויות מהחופש האחרון
פרק ב':
רוני נזכר במשהו ואומר לי: דביר, זוכר את אביעד?
אני: כן
רוני: איך אתה זוכר?!, הוא היה איתנו רק בגן
אני: ראיתי אותו אתמול מסתובב עם חברים בשכונה
רוני: באמת?, איפה ראית אותו?, באיזה רחוב?
אני: לא זוכר
רוני: חבלL
אני: לא נורא
רוני: אתה צודק, לפחות הוא הלך לביה"ס דתי, לא כמו שמואל
אני: רוני, אתה צודק
רוני: אפילו אתה מודה שאני תמיד צודק
אני: אתה לא תמיד צודק, אבל במקרה הזה אתה צודק
רוני: טוב (נעלב), אז אני לא תמיד צודק
אני: טוב שאתה מודה באמת (שמח)
רוני: תודה (חיוך רחב על הפנים).
*הצלצול ללכת הביתה קוטע את השיחה*
מיהרנו לסדר את הכל במקום, לשים את התיק על הגב ולהרים את הכיסא, המורה מיד שיחררה
אותנו אחרי שכולם היו מסודרים, אני ורוני גרים זה ליד זה באותו בניין ובאותה קומה, דלת ליד
דלת והורי לא ממש אהבו זאת, כי כמעט כל היום הייתי אצלו בבית ורק בשעות הערב, להתרחץ,
להיות מעט במחשב ולהתארגן לישון(כמובן אחרי שמתארגנים קופצים למיטה , אומרים קריאת
שמע ומנסים להירדם), הורי מרשים לי להיות ער רק עד שעה 22:00, בפועל אני הולך
לישון ב23:00(בד"כ), למרות כל מה שהורי מנסים לעשות ומגבילים לי את שעות המחשב,
זה לא בדיוק עוזר, אני נשאר במחשב מעבר לשעות ההגבלה, הורי יודעים את זה ומתעצבנים עלי,
אין להם יותר מדי מה לעשות, חוץ מלהעיף את המחשב מהבית, דבר שהאחים שלי לא יסכימו,
הם כותבים במחשב גם עבודות ועוד דברים חוץ מלהיות ב"שטויות(משחקים ואינטרנט),
בעודי חושב על כך, רוני מעיר אותי מחלומותיי שמגיעים לקומת דירותינו מול הדלתות אני
פונה ימינה לביתי ורוני הולך ישר לביתו, בזמן שהלכנו ואני חלמתי בהקיץ, הוא נאלץ להוביל
אותי, מעט לפני שאני נכנס הביתה רוני אומר: דביר, מה קורה לך?
אני: לא יודע, קצת חלמתי, ובכניסתי לביתי...
נתראה בפרק הבא בעז"ה!
נכתב ביום ג' כ' בחשוון תשס"ו 22.11.05 משעמום בשיעור אנגלית
תגובות