זאב יצא מבית החולים ונסע לכיוון ביתו. הוא כמעט ולא היה מרוכז בנסיעה.
המחשבות על מצבה של אשתו לא הרפה ממנו. אמנם הרופאים אמרו שהפגיעה לא כ"כ חמורה כמו שהם חשבו בהתחלה והיא אמורה להשתחרר תוך כמה ימים, אך התקופה שהם הולכים לעבור לא תהיה קלה כלל. חנה, שעד עכשיו ניהלה כמעט הכל בבית, מבישולים ועד ניקיונות, תהיה עכשיו מושבתת כמעט לגמרי. זאב לא שכח את ימי השישי שחנה הייתה יוצאת בשעות הבוקר המוקדמות והולכת ברגל עד לשוק מחנה יהודה, לעשות קניות לכבוד שבת. הם יצטרכו מעכשיו להזמין אוכל מוכן לשבת. יהיה לו מאד קשה לוותר על המטעמים שחנה תמיד הייתה מכינה לשבת. היה להם טעם ייחודי ומיוחד שהיה רק בבישולים שלה.
המחשבה המעודדת היחידה שלפחות הפיליפינית תקל מעליו את העומס של הערימות כביסה וכלים שמצטברות במשך השבוע.
צפירה חזקה ניערה אותו ממחשבותיו והחזירה אותו למציאות.
זאב לא לב שהוא כמעט נסע באדום. הוא הספיק לסחוט את דוושת הברקס ברגע האחרון ולבלום את הרכב. הרכב החליק על הכביש תוך כדי שהוא משמיע קול חריקה צורמת. כתוצאה מכך גם המכוניות שמאחוריו בלמו בפתאומיות תוך שהם משמיעות צפירות רמות.
הנהג ברכב שבנתיב לידו פתח את החלון וצעק. "הלו זקן, תסתכל לאן אתה נוסע! אתה לא שם לב שיש רמזור אדום מולך?? מקודם גם כמעט נכנסת לנתיב שלי ונתקעת בי. זה היה יכול להסתיים ממש לא טוב".
זאב מלמל 'סליחה' רפה, אך הוא היה בטוח שהלה כלל לא שמע אותו.
הרמזור התחלף לירוק. זאב המשיך לנסוע אך הפעם בבטחה כששתי ידיו יציבות על ההגה וכולו מרוכז אך ורק בנסיעה. הוא לא ייתן למחשבות הללו להפיל אותו. הקב"ה שולח לו ניסיון והוא צריך להתמודד אותו כראוי.
זאב הגיע לביתו והחנה את רכבו בחניה הפרטית שבכניסה לחצר.
שער חשמלי ענק עם אינטרקום ניצב מולו. מאז שהמלחמה הסתיימה זאב וחנה היו קצת פרנואידים וחששניים. הזוועות שחוו במהלך השואה גרמו להם לפתח אובססיה בצורה קצת מוגזמת.
דלת הכניסה בביתם הייתה נעולה תמיד. גם באמצע היום כשהיו בבית.
זה התבטא במיוחד אצל חנה, שלפעמים הייתה מתעוררת באמצע הלילה בבהלה כשזיעה קרה ניגרת ממצחה, ממלמלת מילים לא ברורות על זה שהנאצים מגיעים וחייבים לברוח.
היא הייתה מעירה את זאב ושואלת אותו בלחישה. "נעלת את הבית?"
זאב היה מרגיע אותה שכל הדלתות נעולות ואין מה לדאוג. אך בכל זאת הוא היה קם מהמיטה ומוודא שדלת הכניסה הראשית נעולה.
את השער האלקטרוני הם התקינו כשבאחד הלילות חנה התעוררה וטענה שהיא שומעת קולות ורשרושים מבחוץ. היא התעקשה לרדת עם זאב לבדוק שאף אחד לא מנסה לפרוץ לבית. זאב בעל כורחו יצא איתה החוצה כדי להרגיע אותו שתראה שהכל בסדר.
בסוף התברר שזה היה בסך הכל חתול.
השער האלקטרוני השרה עליהם אווירה של ביטחון והגנה. חנה הייתה מתעוררת כבר פחות בלילות. זאב הקיש את הקוד והשער נפתח אוטומטית. הוא פסע בשביל המרוצף החוצה את הגינה ומוביל לדלת הכניסה הראשית של הבית.
משני צידי השביל הייתה גינה נאה ומטופחת להפליא. זאב וחנה השקיעו בה את כל נשמתם והונם. את הכסף לגינה הגיע מחלק מכספי הפיצויים שקיבלו מהעם הגרמני על הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם בשואה. זאב זכר את הוויכוח שהיה לו אז עם חנה, האם לדרוש את הזכות לפיצויים הללו או לא.
חנה טענה שבשום פנים ואופן אסור להם לקחת את הכסף הזה. קבלת הפיצויים הללו זו אמירה כאילו הכסף הזה מכפר על הפשעים הנוראים שעשו הגרמנים לעם היהודי.
זאב לעומתה אמר שהכספים הללו לא נועדו כדי לפצות אותם על הסבל שנגרם להם, אלא הם בתור תשלומים על הנזק הכספי וההפסד שנגרם להם.
הגרמנים ימ"ש בזזו וחמסו הרבה חנויות ובתי עסקים של היהודים. הם גם הרסו והשמידו בתים וחנויות בלי שום סיבה ורווח שצמח להם.
זאב זכר את החנות הצנועה שהייתה לאבא בביתם. אבא מכר לתושבי הקהילה בדים ואריגים שאמא הייתה מכינה בעצמה. זה היה מקור הפרנסה היחיד בבית.
אבא נאלץ לסגור את העסק לאחר ששמע שהגרמנים החלו לפשוט על העיירה והחלו לבזוז ולחמוס מכל הבא ליד.
זאב אמר לחנה שבמצריים הקב"ה ציווה לבני ישראל במכת חושך 'להשאיל' מהמצרים כלי כסף וזהב. היו יהודים שלא רצו לקחת רכוש מהמצרים משום שהתייחסו לזה כאילו הכסף נועד לרצות אותם ושימחלו למצרים על כל שנות השעבוד. אך ההסתכלות הנכונה על הרכוש הזה היא בתור החזר כספי על העבודה שבני ישראל עבדו במצריים. ולכן היה מותר להם 'לגנוב' את הרכוש מהמצרים.
חנה בסופו של דבר התרצתה והם החליטו עם הכסף הזה לטפח את הגינה שבביתם. הם ראו בזה כחלק מיישוב ארץ ישראל.
לאביה של חנה היה ענף חקלאות רחב בימים שלפני השואה. חנה ראתה בדמיונה את עצי הפרי הענקיים אשר שתל אביה בגינת ביתם, וחלמה שיום אחד גם העצים בגינתם יגיעו גם הם לגובה עצום שכזה. היא נזכרה כשהייתה קטנה כמה היא אהבה להסתכל על אביה מטפל בעצים, עודר, מדשן ומשקה אותם.
לזאב היה מנהג. בכל פעם לפני שנכנס לבית, הוא היה עושה סיבוב בגינה נהנה מיופי הבריאה ומפרי עמלם, מתענג על ניחוחות הפרי והריח המתוק של הפרחים הריחניים.
זאב סיים את הסיבוב בגינה וצעד לעבר הבית. הוא בא לפתוח את דלת הכניסה אך מגנט מסוים שהיה מודבק על הדלת משך תשומת ליבו.
'שירותי עזרה וסיעוד לקשישים' היה כתוב שם. למטה בצד היה מצורף מספר טלפון.
'ממש משמים'. חשב זאב. 'איזו השגחה'.
הוא חייג את המספר טלפון שהופיע למטה והמתין. מנגינה נעימה התנגנה לה ברקע בינתיים. הוא קיווה לטוב.
* *
*
מעבר לקו השני האנס הרים את הטלפון.
"שירותי עזרה וסיעוד, במה אוכל לעזור?" הוא שאל בקול חינני.
"שלום, שמי זאב ליבוביץ', אשתי חנה שברה את האגן לפני כמה ימים והרופאים אמרו שהיא תזדקק לעוזרת פיליפינית צמודה שתסייע לה".
חיוך גדול היה מרוח על פניו של האנס. 'התוכנית מתקדמת'. הוא חשב לעצמו.
"אוקי אין בעיה". הוא ענה. "יש לנו עובדת פיליפינית מעולה עם המון ניסיון, מקצועית ביותר, היא יודעת להסתדר אנשים בגיל הזה עם מצבים כאלו. בנוסף היא גם נחשבת מאד זולה". האנס קרץ לעצמו. 'היא הייתה מוכנה גם ללכת בחינם. היא לא צריכה לדאוג לכסף. את התשלום היא כבר תקבל מהם. ופי כמה ממה שהזקנים האלו ישלמו לה. אבל אם אפשר לעשות גם מהם קופה, אז למה לא...
"אוקי, אני אתן לך את המספר הטלפון שלה, ואתם כבר תדברו איתה. שיהיה רפואה שלמה". הוא אמר לזאב.
"תודה רבה לך. אני מאד מודה לך". זאב ניתק את השיחה ונכנס לביתו מרוצה.
* *
*
האנס גם הוא היה מרוצה. החלק הראשון בתכנית הושלם.
הוא הצטער על זה שהבוס לא רואה את ההתקדמות של התוכנית. הוא בטח היה מרוצה.
הוא רק קיווה שהפיליפינית תדע לעשות את העבודה כמו שצריך.
תגובהתגובות