את הסיפור כתבתי לפני כמה שנים וכעת החלטתי לפרסמו מקווה שתיהנו..
קיץ 66
חדר מצב, הסנאט ברומא:
"ובכן, אז אם אכן היהודים מרדו בי אני רואה שעלי לנקוט ביד קשה" נשמע קולו של קיסר רומא נואם בפני חיילי הלגיון הרומאי.
"אדוני הקיסר, לדעתי צריך קודם לשלוח להם צווי אזהרה" ניסה אחד המפקדים לשכנע את נירון קיסר לנקוט ביד רכה יותר
"ומה בקשר לקנאים", העיר מפקד נוסף "הם מורדים בנו והם מודים שהם מורדים בנו, הם חצופים והם עושים כל שביכולתם על מנת לערער את יציבותך באזור ולהשתלט על הארץ, צריך לשים קץ לישוב היהודי פה ולגרש את כל היהודים מהארץ ולו רק בגלל הקנאים!!”
“אני חושב שאתה קצת מגזים" אמר מפקד בכיר נוסף שנכח אף הוא באולם "יש לך מושג כמה כל זה יעלה לנו? ושלא נדבר על חיי אדם שנאבד במהלך שכזה, וכל זה למה? בגלל קבוצה קטנה אחת של כמה קנאים משוגעים"
“אתה נורמלי?!” החזיר לו הלה בצעקות רמות "קבוצה קטנה של קנאים משוגעים?! זהו מרד!!! וה"קבוצה הקטנה" הזו רק הולכת וגדלת מרגע לרגע, צריך לעצור את זה פה, לפני שיהיה מאוחר מדי וללמד לקח את כל היהודים כך שב-1000 שנה הקרובות אף יהודי לא ינסה להתמרד בשלטון הרומאי" סיים המפקד את דבריו והוסיף "וזה בהחלט דורש את המאמץ, לכל אותם אלו שפוחדים ממנו". "בלי תגובות בבקשה, בלי תגובות!” ניסה הקיסר להרגיע את הרוחות שהחלו להשתולל באולם "אני אחשוב על רעיון שגם נפעל בהדרגה אך גם בנחישות בלתי פסקת נגד היהודים".
****
אביב 70
ירושלים, העיר התחתונה.
ירושלים כמרקחה.
התקופה היא ערב פסח, בשנים רגילות הייתה אמורה העיר להתמלא ביהודים המתרוצצים מחנות בגדים לזבני היין ומשם לקנות קרבנות לקראת החג, ועוד לא הזכרנו את עובדי העירייה הנאמנים (בתוספת מתנדבים מכל הארץ) שעובדים על שיפוץ הדרכים לירושלים, הדרכים שעומדים להיחרש כהוגן ע"י מאות ואלפי עגלות רתומות לסוסים, ירושלים ידועה בהכנסת האורחים שלה.
אך השנה אין זכר לכל זה, במקום חנויות מלאות אדם ניתן להבחין בהמון אחר, שכרגע פחות מטרידה אותו העובדה שלא יהיה לו חולצה לבנה לחג, מטרידה אותו שאלה אחרת: מי ישלוט בבירה ויגן עליה מהאויב הרומאי.
כאשר המתונים מצד אחד, הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון מצד שני, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב מצד שלישי, קנאיו של שמעון בר גיורא מצד רביעי ומול כל אלא פלג נוסף, קיצוני שהתנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד.
העיר הופכת לזירת קרב...
למעשה המלחמות החלו כבר מספר שנים לפני לכן, אך נפילת ערי הגליל ובואם של אנשי יוחנן מגוש חלב כשנתיים קודם לכן רק הוסיפו שמן למדורה...
באותו הזמן בעיר התחתונה שני אחים יהודיים נאלצו, כמו יתר תושבי העיר להתמודד עם המציאות הקשה בעיר.
"המצב לא מאפשר לנו לחיות כאן, יהודה אני יודע שאתה אחי הגדול ואתה נוהג פחות להקשיב לי, אבל עכשיו אחרי שהצלחתי בדרך לא דרך להאזין לשני חיילים רומאים אני יודע על מה אני מדבר, החיילים הרומאים מתחננים לעשות עלינו מצור"
"באמת?! איך הצלחת לשמוע?”
"עברתי במקרה ליד מחנה רומאי ומרגע ששמעתי אותם הבנתי שזהו מחנה רומאי וברחתי משם" "ואתה לא יודע פרטים מדויקים על המצור אתה רק יודע שהמצור יהיה בתקופה הקרובה? בנימין השיב בחיוב, "אז אם כך אתה צודק בנימין ובאמת אי אפשר לקחת סיכונים וחייבים לעזוב כמה שיותר מהר את העיר למקום רחוק ובטוח, רק אם ההורים היו שומעים את זה, הבעיה היא שמכל המשפחה רק אנחנו עלינו ארצה, אמא ידעה שאנחנו בחורים בוגרים שיודעים לדאוג לעצמם אבל היא לא חשבה שנאלץ לעבור דירה פתאום".
"לדעתי יהודה, יש לנו את כל הציוד הדרוש, רק צריך להשיג קצת בשר לדרך מהשוחט שלמה"
"אין בעיה נלך לשם כבר מחר".
היום חולף ועובר ולמחרת בבוקר ממשיכות המלחמות של הקנאים עם הפרושים (אלו הם שני זרמים ביהדות כאשר הפרושים נחשבו למתונים והקנאים לקיצונים והם נלחמו בין היתר על השליטה על הר הבית) אולם על תושבי העיר התחתונה לא ניקר עצב רב וכ"נל גם על שלמה השוחט.
"שלום עליך רבי" פנו האחים אל שלמה בכינוי הידוע, “שלום עליכם, מה קרה? למה אתם עצובים כל כך היום?”
"המצב קשה...”יהודה משתדל שלא לפרט וישר עובר נושא "אנחנו צריכים כמות רבה של בשר, אנחנו עוזבים" יהודה ניסה להישמע רגוע ככל האפשר "בסדר אני יביא לכם" ענה שלמה "בינתיים תניחו את המטבעות כאן על הדלפק"
האחים שילמו, קיבלו את הבשר והלכו "בא בנימין אין טעם שנבוא לכל השכנים זה סתם יעורר בהלה ולחץ נצא מהעיר מכיוון דרום ויהיה אשר יהיה נקווה שנמצה בסוף איפה לגור, בינתיים תזכור דבר אחד :אנחנו לכאן לא חוזרים יותר ונקווה שלא עוררנו את חשדו של השוחט ושהכל יהיה בסדר".
"בעזרת השם"
השניים יצאו מהעיר והחלו במסעם לעבר מקום לא ידוע, מקום שאין בו רומאים.
ואכן ביום י"ד בניסן, בדיוק ערב פסח לאחר שירושלים התמלאה עד אפס מקום ברבבות יהודים, (חלקם כאמור היו פליטי הקרבות בגליל שנכבש כשנתיים קודם לכן) הגיעו חייליו של טיטוס (שנשלח ע"י אביו אספסיינוס שזכה זה עתה לקיסרות רומא לאחר מאבק ממושך) לשערי ירושלים.
ניתן היה לשמוע היטב את כל נקישת ה"איל ברזל" האימתני על החומה, על פי הכללים הרומיים זהו המועד האחרון לכניעה לפני היציאה לקרב או במקרה הזה: לפני תחילת המצור.
אך לתושבי ירושלים לא הייתה כל סיבה לפחד, למרות מספרם הרב של הנצורים היה מספיק אוכל במחסני המזון לכולם, אלא שמעט זמן אחר כך שרפו הקנאים את מחסני המזון כדי שכולם יבינו שעל ירושלים צריך "להילחם או למות".
לבסוף הגיעו כל הצדדים הניציים להסכמה ביניהם על חלוקת העיר בידי כל אחד מהצדדים אלא שהסכמה זו הגיעה מאוחר מדי, כשהעיר כבר הייתה נצורה, מחסני המזון נשרפו והרוח הכללית של העם הייתה בשפל המדרגה.
אנשי העיר התחתונה שהכירו את האחים יהודה ובנימין לא ידעו איפה הם ומה עלה בגורלם, חלקם אפילו חשבו שהם מתו ברעב ובכו עליהם רק השוחט שלמה ידע לאן הם הלכו והצטער שלא הצטרף אליהם, “היה להם מזל" חשב, ולא ידע כלל שהם ידעו על המצור ואף יותר מזה המצור היה הסיבה אשר בגללה החליטו האחים לעזוב את העיר.
"היינו צריכים לקחת את השוחט איתנו, זה כלל לא היה יפה מצדנו להפקיר אותו בעיר כשאנחנו יודעים מה עומד להתרחש בה" חשב בנימין ויהודה הסכים איתו.
בינתיים מצאו שני האחים מערה בקרבת מקום והסתתרו שם, מדי פעם הם היו יוצאים לנחל קרוב כדי לשתות ובשר היה להם בשפע.
הימים עוברים, המצור נמשך ובתאריך י"ז בתמוז שנת ג'תתכ"ח קורה דבר חשוב:
"קדימה ל-י-ר-ו-ש-ל-י-ם" כוחות רומאים כבדים המפציצים את חומות ירושלים מצליחים ליצור פירצה גדולה בחומה והם שועטים אל העיר בהמוניהם והאימפריה הרומאית בעלת הצבא החזק העולם שועטת עתה אל תוך ירושלים.
העניין הוא בסה"כ עניין של כמה ימים בודדים בשביל הצבא הרומי להגיע לתוך ליבה של העיר, שם נמצא הבית החשוב ביותר בכל התבל, בית המקדש.
אומנם בפועל זה לקח קצת יותר זמן, זמן של מלחמות בתוך ירושלים בניסיון אחרון להציל את בית ה' ואת ירושלים כולה מידי הרומאים.
תגובהתגובות