בעזרתו יתברך נעשה ונצליח!!!!!!
בס"ד...
פרק ג':
עידו וליעד לא הסתדרו ביניהם.מעולם לא.גם לפני שמרים ודוד התחתנו. אז, בעודם ילדים, רבו על שטויות, כשבגרו, בגרו המריבות איתם. כבר לא היו רבים על צעצועים ודברים כגון אלה. המריבות נעשו יותר ויותר בוטות. עידו היה מתבייש להביא את חבריו הביתה בגלל ליעד וליעד- כשהיה מביא את חבריו עידו היה זורק לעברם הערות מעליבות עד שמרצונם היו עוזבים. עידו וליעד.כל אחד ועולמו שלו. עידו היה עסוק באידיאולוגיות שלו. רץ ממקום אחד למשנהו. מנסה לתקן עולם ומלואו.הוא למד באחת הישיבות הכי טובות בארץ והשקיע את כל מרצו בלימודי התורה. חלומו הכמוס היה להיות רב- רב גדול וחכם בתורה.ולפי הישגיו עד עתה נראה היה כאילו יש בידו להצליח. ליעד היה דומה לו.כמה שהיו שונים, כך גם היו דומים. גם ליעד בתוכו היה בעל עקרונות אידיאולוגים וגם הוא אהב מאוד את סיפורי התורה אלא שהמאורעות גרמו לו לרצות לעשות דווקא, למרוד. עכשיו,כשעטה על עצמו את כל המסכות,היה נראה כה שונה מעידו ...אבל ברגעים מסוימים היה משיל מעל עצמו את כל המסכות שעמל להעמיס עליו,אז היה ליעד הילד הטוב , השקט והצייתן שהיה לפני מותה של אמא.אבל הרגעים הבודדים האלו היו כה מעטים,שרבים מהסובבים אותו לא הכירו אותו באמת.עידו וליעד.כל כך דומים.כל כך שונים...
***
"צריך לדחוף אותם לאותו חדר ולנעול אותו!" קולו של יוחאי היה משולהב . "מה פתאום!" נחרדה יובל " הם יהרגו אחד את השני!" היא התכווצה במקומה כמו ראתה בעיני רוחה את המחזה . "אבל הם כבר הגזימו! ואין פתרון אחר..." מחה יוחאי . הוא צדק. מאורעות השעה האחרונה חלפו מול עיניה של יובל . השמש בחוץ הפכה לכדור אדום והחלה לשקוע במערב. בבית משפחת מלר היה הכול רגוע.נדב ועמית צפו בטלוויזיה, עידו ישב ליד השולחן ולמד לבגרות הקרובה,יוחאי דיבר בטלפון עם חברו ויובל קיפלה כביסה.צעדים נשמעו במדרגות,שתי דקות חלפו וליעד ניצב בסלון, לבוש גופיה דקה , מכנסי ג'ינס ולצווארו שרשרת מוזהבת. "אין מה לאכול בבית הזה" מלמל לעצמו בעודו סורק את מדפי המקרר. "זה מה שיש,תסתפק.." נאנחה מרים ממקום מושבה על הכורסה.היא לא הזיזה מבטה מן העיתון.יובל סיימה לקפל את הכביסה- "מרים אני יוצאת,יש לי עכשיו פעולה בבני עקיבא" היא קמה ממקומה."את לא יוצאת לשום מקום" אמרה מרים. ליעד נדרך במקומו , הוא הפסיק את נבירתו בארון. "אבל אני חייבת! זאת פעולה חשובה!" ניסתה יובל למחות. "אם תספיקי לגמור לשטוף רצפה בחדרים למעלה ותסיימי להדיח את הכלים,תוכלי לצאת" עמדה מרים על דעתה . יוחאי שסיים את שיחת הטלפון העיז: "אמא,זה בסדר,תני לה ללכת אני ישטוף כלים ורצפה,תני לה ללכת". "אל תתערב!" רגזה אמו. הוא התכווץ במקומו . בעיניה של יובל נצנצו דמעות, היא כל כך רצתה ללכת לפעולה הזאת, להפיג את כל המתחים שמצטברים אצלה בבית." את לא חושבת שאת מגזימה?" קולו הרועם של ליעד הדהד בכל רחבי הבית."ליעד!"נהמה מרים "אל תתערב! אני לא מעירה לך על התרבות הרעה שאתה מכניס לבית שלי אז אתה לא..." היא לא הצליחה לגמור את המשפט כי ליעד קרב אליה ולחייו בעורות מכעס- "הבית שלך??!? את לא מתביישת? את יודעת טוב מאוד של מי הבית הזה!!!!". "ליעד! אל תתחצף!" העיר עידו מהצד.עמית ונדב הביטו מפוחדים בנער המגודל שגרם לאישה השמנמונת להתכווץ במקומה.ליעד לא שם ליבו לעידו. הוא נעמד מול מרים ונופף ידו באוויר: "יובל תצא לאן שהיא תרצה!ואין לך שום זכות שבעולם למנוע את זה ממנה!!!" הוא זרק קללה עסיסית שהקפיצה את עידו ממקומו. "תירגע!" הפליט לעברו של ליעד. "אתה לא תגיד לי מה לעשות! " הפנה ליעד את מבטו ממרים לעידו ומרים התיישרה בכורסתה. המריבה המילולית התגלגלה לתגרת ידיים. כעבור דקות היו שרועים שניהם על הרצפה,מתכתשים זה בזה. יובל ישבה במקומה המומה היא לא התכוונה שתעורר מהומה כזאת. יוחאי היה הראשון שהתעשת. הוא קם לעברם ושם ידו ביניהם- "די! תפסיקו!" ביקש.הם לא שמעו לו.עידו היה נראה אומלל,לא היה לו סיכוי מול ליעד. "בבקשה תפסיקו!" התחנן יוחאי. הם הדפו אותו הצידה.דמעות זלגו על לחייו "די..." ביקש בקול רועד "די..". מרים הייתה חיוורת היה ברור לה שעליה לצאת לעזרת בנה אך לא יכלה לזוז ממקומה.הם המשיכו להכות זה את זה בלי רחמים,עידו מגן על כבוד אימו וליעד מגן על יובל. כשהמכות הפכו להיות בלתי נסבלות ומאפו של עידו זב דם רב הבינה יובל את מה שקורה כאן וחזרו אליה עשתונותיה. היא ניגשה אל ליעד-"תפסיק..."ביקשה "בשבילי...". אלה היו מילות הקסם. ליעד התרומם ועזב את עידו שהיה שרוע על הרצפה. הוא נתן בנוכחים מבט קצר וזינק למעלה,אל חדרו. ברגע שעזב קפצה מרים וניגשה אל בנה החבול- "מה הוא עשה לך,העבריין הזה?" שאלה בחמלה כשהיא מלטפת את מצחו.יובל הביטה בבני הבית שמתקבצים סביב עידו וידעה איפה עליה להיות. בשבילה נלחם ליעד! בשבילה הכה את עידו עד זוב דם!. היא נטלה מטלית לחה וצמר גפן ועלתה אל חדרו. "ליעד" פתחה את הדלת בשקט. הוא שכב על מיטתו ועיניו היו לחות. היא ניחשה שבכה. הוא העלה על פניו חיוך קלוש."תיכנסי" אישר לה. היא נכנסה וחייכה "בוא אני ינקה לך את הפצעים". "לא, באמת לא צריך.."סירב בשקט "זה כלום,מחר יעבור". "בטח מחר! זה פצעים עמוקים!" העמידה פני צוחקת. היא התיישבה על מיטתו והניחה את ראשו על ברכיה. בעדינות ובסבלנות ניקתה את החבורות שהיו נפוחות. הוא נשך את שפתיו בכוח אך מידי פעם השתחררה מפיו הקמוץ זעקת כאב. "אני מצטערת.." הייתה יובל אומרת ברחמים. היא שמחה שסוף סוף היא יכולה לגמול לו על כל מה שעשה בשבילה,על כל העידוד והתמיכה. לקח זמן רב לנקות הכל,כשסיימה,קמה נטלה את ידיה מראשו ופנתה לצאת מהחדר. היא עמדה על הסף,מתלבטת מה לאמור. "תודה.." לחשה לבסוף. הוא חייך אליה. היא סגרה את הדלת אחריה וירדה למטה.עידו היה שכוב על הספה ומרים עצרה את הדם שזב מאפו. היא פנתה לחדרה המשותף עם עמית. יוחאי היה שם,נרעש. אז התחיל הוויכוח ביניהם מה לעשות בסוגיית ליעד ועידו. הוויכוח נפסק כאשר אבא הגיע והם ירדו לאכול ארוחת ערב . בלילה שמעה יובל ממיטתה, את אבא נוזף בנערים. ליעד ניסה למחות על דבריה של מרים. יובל התהפכה במיטתה להיטיב לשמוע אבל אבא עצר את הוויכוח, בעלותו למעלה רמז כי הוויכוח תם, אף על פי שכל אחד מהנוכחים ידע כי הוא רק החל.
תגובות
בס"ד.
כדאי לרדת שורה מידי פעם.
ואם את יכולה- שימי קישור לפרק הקודם.
יפה כרגיל.
הסיפורים שלך תמיד גרמו לי רגשי-נחיתות....
באמת כדאי להוסיף קצת אנטרים, זה צפוף ככה בעין.
את לא ממשיכה את הסיפור??
הוא תותח!