ילדות

היא עמדה איתנה 

זקופה ומכונסת,

עוצמת את עיניה וזוכרת

את רגעי הילדות,

פיסות כאב וחרדה.

אינספור נקודות

אפורות-לבנות,

שמסתחררות בניסיון נואש

ליצור תמונה.

חלק ממנה נשאר שם,

בין כותלי הבית הישן,

מול אלה שחתמו בה לנצח

צלקות אדומות.

וברצון עז להסתירן,

היא פותחת את פיה בשיר-זעקה,

אינספור תווים אפורים-לבנים,

שיוצרים מנגינה גבוהה,

אצילית ומתקנת,

מול ילדותה ההרוסה.

שברי רגעים,

שברי תקוות,

ומהם לבנות חיים משלה,

צבעוניים יותר,

ולהעניק לילדיה,

ילדות מאושרת.