האובדן גדול. האדם היקר לי מכל היה ואיננו. החיסרון מורגש בכל פינה. הריקנות מתפשטת בכל חלל גופי. ליבי מבכה על הגורל המר. הדמעות כבר יבשו מרוב בכיות. אך דווקא אימי אינה מאבדת את העשתונות. תמיד לימדה אותנו שמשבר הוא לידה. צמיחה מחדש. ועכשיו היא נדרשת להתמודד ולחוות זאת על בשרה. כולנו. לאחר שנת האבל באחת מארוחות הערב היא פתאום מודיעה לכולנו בחגיגיות: בשעה טובה אני מתחתנת מחדש! חיוך רחב היה נסוך על פניה. כולנו הסתכלנו אחד על השני. מנסים לראות על הפנים את התגובה של כל אחד. לא ידענו איך לעכל את הבשורה. כיצד עלינו לקבל זאת?
יום למחרת אמא הזמינה את עופר, בעלה לעתיד, לארוחה משפחתית חגיגית. היא ערכה בינינו היכרות והציגה בפניו את כל אחד מהילדים. עופר חייך מכל עבר וניסה להיראות נחמד וחברותי. אך אנו הילדים הרגשנו שכל זה קצת לא אמיתי. משהו פה מרגיש מעט מזויף. היה קשה לנו להשתחרר מתחושת האבל על אבא. היינו מחוברים אליו בכל נימי נשמתנו. אך ידענו שעלינו לקבל את המציאות כמו שהיא. אבא לא היה רוצה שנהיה באבל כל החיים. הוא היה רוצה שנמשיך הלאה. גזירה על המת שישתכח מן הלב.
תגובהתגובות