נישואין/גירושין

הדס בן משה נישאה בגיל צעיר, צעיר מאד.

היא סיימה את האולפנה בשנה הקודמת והיתה בתחילת השרות הלאומי כשמורתה מהאולפנה התקשרה והציעה לה לפגוש אותו.

אימה חשבה שהיא עדיין צעירה, אבל היא חשבה שיכול להיות נחמד להיפגש ולראות איך זה. היא גם לא חשבה להתחתן כ"כ צעירה, אבל הרגישה בשלה לעבור את ההתנסות והחוויה של היציאה עם בחור.

האמת שכל חייה חלמה על בית עם ילדים. היא באה ממשפחה קטנה. היה לה רק אח אחד גדול ממנה במעט. ותמיד חלמה להיות גננת ולגדל בעצמה משפחה גדולה.

באולפנה הרבו לדבר על התפקידים החשובים של האישה: טיפוח הבית, הילדים הבעל והמשפחה. והיא מאד התחברה. היא חלמה על בן תורה. גם אם הוא לא ילמד כל הזמן, אבל שיהיה מחובר לתורה שיקרין אהבת תורה וזה מה שהיה חשוב לה. היא לא חלמה על קריירה מזהירה. מבחינתה המימוש האמיתי הוא להקים משפחה.

ולכן כשמורתה הציעה לה להיפגש עם אותו בחור שהיה כבר ר"מ בישיבה, היא מאד התרשמה. אמנם לא הכול כ"כ זרם, אך היא היתה בטוחה שזה בגלל שהיא צעירה ובכלל שני בנ"א שונים שנפגשים, לוקח להם זמן עד שהם מתרגלים.

הם נפגשו מספר חודשים ובאיזה שהוא שלב הוא אמר לה שהוא החליט ועכשיו תורה. לימים תזכור שעמדו באותו הזמן על גבעת התחמושת ובאוויר ריח של מלחמה… ואולי היתה  צריכה להרגיש כבר אז שזו לא דרך של שותפות ובאמת מה שהיא רוצה, אבל באולפנה כל הזמן אמרו שכשדוחים את הבחור שמתאים בלי שום סיבה הגיונית, דוחים את המזל ואח"כ…

אימה לא רצתה שתתחתן כ"כ צעירה, אך חששה להתערב. האמת, שהיא ראתה דברים שביתה לא ראתה (כמו היחס בין ההורים שלו והיחס שלו להוריו) והתלבטה אם להעיר את עיניה, אך חששה מאד שאח"כ "בגללה" ביתה תישאר רווקה זקנה…

השניים נישאו בחתונה שמחה. היא היתה הראשונה בכיתה והוא היה כמעט האחרון בשיעור.

כבר מהתחלה היא הרגישה שזה לא מה שחלמה עליו. כן, הוא למד תורה ואפילו לימד, אך קשה לומר שממש קיים בן אדם לחברו. ראשית, הוא אהב תמיד לצחוק על כל אדם וגם כלפיה היה די אדיש. רוב הזמן היה זקוק לשקט ולזמן עם עצמו. בימים שלא עבד, במקום לבלות עם אשתו היה יוצא לנוח ולשמוע מוסיקה, והיא לא ידעה את נפשה מרוב עצב ובדידות.

בזה אחר זה באו הילדים והוא שסבלנותו מעולם לא היתה גדולה, היה יוצא לעבודה כל אימת שאפשר. העיקר לא להתמודד. הקשר ביניהם שמעולם לא היה חזק, התרופף עוד יותר והיא חשה שאינה יודעת מה לעשות.

בדיוק אז הוא הגיע עם הצעה לשנות מקום עבודה ולא פחות, גם לעבור לגולה. הפרידה מהמשפחה היתה גדולה וקשה, אך הוא אמר: צריך לעבוד קשה כי אבא שלך לא נתן דירה…

לאט לאט היא התחילה לחוש שזוגיות נורמאלית כבר לא תצא מהשידוך. היא התייעצה עם רבנים ונשים חכמות עד שהתחילה להבין: משהו פה רקוב.

בינתיים התחילה להסתכל בעיניים פקוחות יותר והבינה שהיחס שלו מתחיל להיות בלתי נסבל. לאחר שנים מספר בחו"ל, חזרו לארץ עם מתח כפול. כאן הוא התחיל להרים ידיים ואז הבינה שכל השנים היתה זו אלימות. נפשית ומילולית ועכשיו גם גופנית. את זה לא היתה מוכנה יותר לסבול וניסתה להביאו לטיפול בכל מחיר. הוא שמעולם לא ראה את חלקו בזוגיות, לא הבין גם עתה מה הבעיה בהתנהגות. ורק כשאחד הבנים זעק לעזרה, הוא התעורר להבין שיש לפתור בזו השעה.

ב'החלטה משותפת' נפרדו, אך עד הגט הוא המשיך לאמלל אותה וגם את הילדים, שספגו במשך השנים המון מטענים שליליים.

חודש לאחר הגט זכתה להיכנס לדירה משלה (שגם עליה היתה כמובן מלחמה גדולה). סוף סוף מקום קבוע לילדים ולה.

ואז בגיל 36 הרגישה שאמנם בת 18 התחתנה אבל כעת זה הזמן למצוא את החבר האמיתי שלה. זה לא פשוט בגיל כזה להתחיל ולהכיר ופתאום שוב "לצאת", אבל האמונה החזקה שלה שה' איתה והסבל היה די והותר הובילו אותה לפגישה המיוחדת, עם בחור צעיר ממנה ורווק, שיחד איתה הסכים לשאת בעול ולגדל את הילדים, למרות מחאות משפחתו ששמעה וקצת נבהלה.

ב"ה היום הם נשואים באושר רב וגם הילדים שמחים איתם. והחמות מאושרת גם היא. ומי יתן וסיפורם יוסיף כוח ואמונה לכל מי שמחפש ישועה…